שלום רב לקורא ולקוראת,
בשבועיים שחלפו העליתי את החלק הראשון והחלק השני של הסיפור. הנה החלק השלישי בו נסגרים מספר מעגלים שנפתחו בחלקים הקודמים. כל תגובה תתקבל בתודה.
קריאה מהנה.
<><><><><>
זהו סרן גולן חלק ג / מוטי לקסמן
"אל תדאג, נסתדר," השיבה תרצה.
גולן נשק קלות לאמו על המצח, התחבק עם תרצה ונשק לה על שפתיה.
הן נשארו לבד.
תרצה שילבה את זרועה בזרוע האמא של גולן, וכך הם הלכו לאט למרפאה, האמא נעזרה במקל הליכה.
הבדיקה ארכה כשעתיים, הן לא הספיקו לדבר מעבר למילות קשר סתמיות.
בסוף הבדיקה הזמינה תרצה מונית והן הגיעו לביתו של גולן.
"נהג תחכה קצת ואחר-כך תיקח בחורה זה לבית שלה," אמרה אמא של גולן.
"לא, אין צורך. אני אסתדר, אל תחכה," תרצה כבר החליטה לא לתת להזדמנות כזו לחמוק מהידיים.
הדירה הייתה 'שיכון', דירת קרקע במבנה דו-משפחתי, עם גינה מסביב.
תרצה עזרה לאמא לעלות את חמש המדרגות שהובילו למרפסת, שבקיר הצפוני שלה הייתה דלת הכניסה.
הן נכנסו לדירה: "תודה את יכולה להישאר קצת? אני כל הזמן לבד," פנתה האמא אל תרצה.
"בשמחה."
"את באמת ילדה טובה, כמו שמגיע לילד שלי," אמרה האמא.
האמא הזמינה אותה לאכול, הן אכלו יחד.
האמא כל הזמן נאנחה.
"את סובלת? כואב לך משהו?"
"או ילדה חמודה, אני כל החיים סובלת, מה שאני עברתי, אוי, אוי."
תרצה הבינה מהר שהאמא רוצה לדבר, היא התקרבה אליה לקחה יד אחת שלה בתוך שתי כפות ידיה והפנתה מבטה לעיני האמא.
עיני האמא הבריקו.
"את יודעת תרצה'לה, ילד, בן זה שלי, זה הכל מה נשאר לי, רק הוא. ועכשיו בצבא ונלחם כל הזמן, את מבינה זה?"
"אמא אל תדאגי" ניסתה תרצה להרגיע.
"איך לא דואגת, זה כל אחד אומרת לא דואגת, אבל אני, זה ילד שלי היה באש, באש" האמא דברה ומעיניה זלגו דמעות.
תרצה חיבקה את כתפי האמא ואמרה: "שומרים עליו, יש הרבה חיילים."
"מידאלע, איך אני יכולה להסביר, אתם לא מאמינים מה אני מספרת."
"אמא, אני מקשיבה, אני רוצה לשמוע," תרצה ליטפה את ראשה של האמא ברוך.
"בואי תשמעי מה אני אומרת לך.
זה היה במלחמה, את יודעת המלחמה עם הגרמנים. אנחנו היינו באוזבקיסטן. אנחנו, ילד זה שלי, לב שלי ואני גרנו בחצר עם אוזבקים. אחותי שלי גרה בחצר אחרת. לב שלי היה משחק עם ילדים אוזבקים. פעם אחת אני תופרת בבית בשביל לקבל קצת כסף, אני פתאום שומעת, אוי כמה זה כואב לי," עיני האמא מלאו דמעות וגופה החל לרעוד.
תרצה ניגשה לכיור ומלאה כוס במים והגישה לאמא.
אמא לגמה מעט, נגבה את עיניה ושאלה: "זה באמת, את רוצה לשמוע? אולי גולן שלי כועס אני מספרת?"
תרצה חזרה לחבק אותה: "הוא לא יכעס, גולן לא כועס, הוא טוב."
"אני יודעת הוא טוב, אבל כמה הוא סבל, אוי.
את לא תאמיני מה אני מספרת לך.
אז ככה אני יושבת בפנים ותופרת, פתאום אני שומעת צעקות נורא חזקות "מאמע'לה, ס'איז האייס, עס ברענט" זה בעברית: אמא'לה, זה חם, זה שורף.
אני עוזבת הכל רצה החוצה, מה אני רואה, הלוואי אני עיוורת – בן שלי עומד עם הרגליים הקטנות שלו ועם הידיים הקטנות שלו בתוך זה, איך אומרים ערימה של את יודעת קקה של גמלים וקש, וזה אַש, את יודעת אַש זה מה חם אחרי קש שורף. אני חושבת אתם אומרים זה מה שנשרף גחלים. לב עומד שם וצועק והוא לבד. והידיים שלו והרגליים שלו אש, בוער.
ואני תופסת ילד שלי ומתחילה לרוץ, זה רחוק, אבל אני רצה. פתאום עובר איזה עגלה של אחד אוזבק, הוא רואה מה אני עושה והוא קורא לי לעלות עם ילד.
והוא מרביץ לסוסים שירוצו מהר. והסוסים כאילו מבינים והם רצים מהר מהר מהר להציל זה הילד לי.
לבית חולים בעיר, שם שלה קגן."
שקט. פניה של אמא הביעו כאב עמוק, הם היו שטופים בדמעות.
תרצה קמה, לקחה מגבת מטבח, הרטיבה אותה והעבירה אותה לאט וברגישות רבה על פני האמא.
"תודה, את באמת טובה. תרצה את חושבת שככה זה נגמר? לא.
בבית חולים לא רוצים לקבל ילד שרוף שלי, הם רוצים כסף.
מאיפה יש לי כסף? אני מורידה מהיד שעון זהב שאבא של ילד שלי השאיר לי ונותנת להם.
ואז שמו אותו בבית חולים.
וככה בן שלי שוכב שם הרבה שבועות. את יודעת זה לא כמו היום, אין תרופות, אין אנטיביוטיקה, כל הזמן מחליפים לו תחבושות. זה כואב, זה שורף והוא בוכה, הוא מבקש די, הוא צועק, צורח, הוא פוחד מכל דבר.
וככה גם אחות שלי וגם בת אחות שלי באו להחליף אותי וככה יום ולילה, והילד כואב, אוי מאיפה היה לו כוח, אני לא יודעת.
ואת לא תאמיני מה אני מספרת לך, ככה עובר שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע וילד בוכה, כואב לו.
ואת לא מאמינה מה אני אומרת, בוקר אחד ילד מפסיק לצעוק, לא בוכה, אפילו מחייך לפעמים.
ואת יודעת גם ה"פֶעלְצֶ'ער" זה כמו אח או חובש שלמד קצת מדיצינה, כי רופאים כמעט ולא היו, לא ידע איך להסביר זה מה קרה.
ילד בן שלוש שוכב ידיים שלו ורגליים שלו בתחבושת, יש לו כויות שעוד לא בריא, והוא בשקט.
תרצה את מאמינה מה מספרת לך?"
"כן, אמא, זה נורא כואב, אבל איזה ילד יפה וחזק יש לך עכשיו."
"כן, אבל הוא לא שומע אני. את יודעת אני ביקשתי שלא ללכת לצבא, או שיהיה פקיד. אבל לא, הוא צריך להציל את המדינה. אוי תרצה, מאש אני הוצאתי אותו ועכשיו הוא שוב באש. אוי שאלוהים, ואולי אבא שלו שבשמים שישמרו עליו."
תרצה לא דברה, היא רק חבקה את האמא הזו בחום.
"את טובה, תרצה, באמת, זה את יכולה ללכת, הלב שלי קצת יותר קל לי".
"אמא, אם זה לא מפריע לך, אני רוצה להישאר ולישון כאן הלילה".
"מפריע? לי? זה רק טוב אני לא יהיה לבד בלילה. אבל למה את צריכה להיות עם אישה זקנה?"
"כן, אני רוצה, אמא. אני רק מבקשת אם אפשר לטלפן."
"כן בבקשה, שם טלפון," היא כוונה אצבעה לעבר אחד משני חדרי השינה הקטנים, לפי המראה זה החדר של גולן.
תרצה טלפנה אל שָׂנִי: "שָׂנִי, אל תדאגי, אני לא חוזרת לישון הלילה."
"מה קרה?"
"אני אספר לך, אני בבית של גולן עם אמא שלו."
"אוהו, כבר?"
"לא, שָׂנִי. זה משהו אחר לגמרי. שמעתי המון דברים על גולן שלי שקשה להאמין."
"מה?"
"לא שָׂנִי, לא עכשיו, אבל את יודעת מה, בואי מחר לבסיס שלי ונוכל לדבר, וגם תראי סוף-סוף את גולן."
"בשמחה, אז איך?"
"באחת-עשרה אני אחכה לך בתחנת האוטובוס ליד הבסיס, תהיי אורחת שלי, לילה טוב."
"לילה טוב."
<><><><><>
תרצה לקחה את שָׂנִי למשרדה והבטיחה לה שהיא תחזור מהר לדבר. שָׂנִי מצאה מספר ספרי שירה, התיישבה על הכסא והחלה לקרוא.
תרצה שמעה שגולן חזר כבר היא רצה מהר אל משרדו.
ממשרדו יצא מפקד היחידה: "תרצה, גולן שלנו פיקד הלילה על פעולה מאוד מורכבת. תשתדלי שינוח."
היא נכנסה, גולן קם, הוא נראה מאוד עייף, הם התחבקו, והתיישבו על שני כסאות קרובים.
"תודה שהסכמת לעזור, תרצה, תגידי איך היה?"
תרצה בחנה את כפות ידיו, היא הבחינה בצלקת מכווייה בגב כף ידו השמאלית, היא אף פעם לא ראתה זאת קודם. תרצה לטפה ברפרוף מרפא את הצלקת.
"אוי ואבוי לי, אמא סיפרה לך בוודאי על השריפה?"
"כן, אל תכעס על אמא, זה טוב שהיא סיפרה."
"כן תרצה, אבל היא מיד בוכה ממש מתייפחת."
"נכון."
"מתי יצאת מאמא?"
"לא יצאתי, זאת אומרת ישנתי במיטה שלך."
"תרצה, אני לא מאמין."
"מה, זה מפריע לך?"
"להיפך, אבל כל כך מהר? אני רואה שמצאתם שפה משותפת."
"כן," היא חבקה אותו והפנתה את מבטה אל עיניו.
"תגיד לי, זה נכון מה שסיפרה האמא שפתאום הפסקת לבכות?"
גולן שתק.
"גולן שלי?"
הוא התנשף בכבדות: "כן, אף אחד לא הבין, גם אני לא. אבל יש לי זיכרון מאוד מעניין בהקשר לכך."
"אני איתך, אני שומעת."
"גם אני לא ידעתי להסביר, יותר נכון לא יכולתי לנסח זאת במילים.
אני חלמתי, אני חוויתי.
זה בבית החולים, כשאני עדיין שרוף וכואב. בלילה אחד חלמתי או הזיתי, בחלום, בהזיה או בְּעֵרות, הדבר לא ברור, חשתי מגע מרחף-מלטף שנע מראשי ועד לֵבהונות רגליי. מגע עדין ורך.
אני ממש ריחפתי בתוך מגע שעטף אותי מכל הכוונים. עיני נפקחו, הכל היה מוצף באור לֵבן בוהק אבל רך, לא סונוורתי, עיני נשארו פעורות. לא ראיתי דבר פרט לאור שמכסה את העולם כולו ואני משייט בו לאט-לאט. עיני נעו לכל הכיוונים בתנועה רכה וחולמנית.
ואז עיני ראו: "מַיין הַארְץ (לֵב שלי), אוצר קטן, אל תדאג אני אתך".
לא שמעתי דבר, גם לא קראתי אותיות. אני, קשה להאמין, אני ראיתי את מה שנאמר.
רציתי לבטא משהו…
"לא, אל תתאמץ להבין, אל תענה." המשיך הנאמר להיראות ברכות, "היה שקט ורגוע, אני שומר עליך כל הזמן."
התעוררתי, שכבתי ליד האחרים, הייתה אפלה.
אבל אני חוויתי אור, אור בהיר ורך ששומר עלי ומרפא אותי.
כאבי פחתו, נרגעתי, נרדמתי בשקט.
בבוקר, אני לא מבין למה, אבל הדבר הראשון שאמרתי לאימי היה: "איך בין הַארְץ (אני לֵב)."
"כן, לְבאיב שלי (כך קראו לי אז)" ענתה האמא שלי "אתה הַארְץ (לֵב) של כולנו."
"לא, אני הַארְץ (לֵב)," חזרתי על המילים.
שהיתי בבית החולים עוד מספר שבועות, לאט-לאט החלמתי, אבל ביד שמאל ובכף רגל שמאל נותרו צלקות (לצד זה קראתי: 'הצד לא יפה').
מידי פעם חזרתי וביטאתי: "הַארְץ, אני הַארְץ", השומעים ייחסו זאת לטראומה שעברתי, וקוו שזה יעבור. אבל אני לא הרגשתי שעברתי טראומה, להיפך פתאום הפסקתי לפחד.
לאחר ההחלמה ייעצו בבית החולים לאמא שלי, להיזהר לא לדבר איתי על הטראומה שעברתי, ואם אפשר גם לא לתת לי להתקרב לערימה. "זה עלול לעורר בילד טראומה מחודשת, פחדים ותסביכים," כך אמרו המומחים מבית החולים.
אני, ברור לא שמעתי על כך, לא ידעתי על "הסכנה" הזאת.
אמא היקרה שלי ואני בן השלוש חזרנו לקולחוז. האמא לא ידעה איך היא תוכל להשגיח עלי כל הזמן, היא הייתה עסוקה בגרוד העולם למציאת שיירי מציאות לחיינו. היא פנתה למשפחה יהודית נוספת, שברחה מפולין, והתגוררה בחצר סמוכה וביקשה שבָּאשְׁע’לֶה שלהם בת השש תשחק אתי ותשגיח עלי.
בָּאשְׁע’לֶה הסכימה, גם אני לא התנגדתי.
בוקר אחד, כשלא שמו לב, יצאתי לחצר, הערימה החמה הייתה מונחת במקומה. לא הייתה נפש חיה. בעצם זה לא מדויק (זה נודע לי אחר-כך), כי הילדים שאיתם שיחקתי בעבר והם עודדו אותי להיכנס לערימה החמה, צפו בי מבעד לחרכי הדלתות והחלונות. הוריהם אסרו עליהם לצאת אלי, לאחר מה שקרה.
התקרבתי לערימה, בחנתי אותה היטב והתחלתי ללכת סביבה, תוך שאני אומר לעצמי, ממש כמו מנטרה "איך בין הַארְץ", "איך בין הַארְץ". הספקתי להשלים הקפה אחת ואז שמעתי: "לְבאיב, תיזהר אסור," (את זוכרת? כך קראו לי אז), בָּאשְׁע’לֶה, לקחה את ידי והכניסה אותי הביתה.
"למה אסור?" שאלתי.
בָּאשְׁע’לֶה שמעה משהו, אבל הבינה שאסור להתקרב, ובעיקר אסור לדבר.
אז היא שתקה.
כך חלפו חדשים אחדים עד לגמר המלחמה.
מספר חדשים לאחר מכן, הוסענו אני ואמא, ושאר הקרובים והיהודים האחרים, בעגלות לקגן. שם עלינו על רכבת שתובילנו למחנה פליטים בוינצהיים, גרמניה.
הנסיעה ארכה כשבוע.
אני חזרתי מידי פעם על המנטרה שלי "איך בין הַארְץ". אמי כבר התרגלה, אבל אז הבחינה שבין נוסעי הרכבת ישנו גם רֶבֶּ'ע, היא החליטה להיוועץ גם בו.
הַרֶבֶּ'ע, שמע בעניין רב את הסיפור על מה שאני ממלמל, ואורו פניו: "ממש יד אלוהים, וודאי, לא צריך לקרוא לילד לְבאיב אלא בלשון הקודש לֵב, ממש לֵב".
אבל גם הוא בעצם לא הבין מה קרה.
הסבירו לי שהַארְץ זה לֵב בלשון הקודש, ויקראו לי כעת לֵב, לא הבנתי בדיוק אבל לא התנגדתי.
במחנה הפליטים בוינצהיים התחלתי ללמוד ב'חדר' בגיל ארבע."
קולו נעצר, הוא השתעל פעם פעמיים והמשיך.
"את זוכרת שבָּאשְׁע’לֶה לקחה אותי מהג'יפ עם השוטר הגרמני? זו אותה בָּאשְׁע’לֶה ששמרה עלי באוזבקיסטן לאחר השריפה, אני לא יודע עליה כלום. עד היום אני לא יודע איפה בָּאשְׁע’לֶה."
היה שקט, תרצה, בעיניים דומעות, חיבקה אותו חזק חזק.
עברו דקות אחדות, סרן גולן ליטף את ראשה ואמר: "את יודעת, זו הפעם הראשונה שסיפרתי על-כך למישהו, אל תספרי לאף אחד, טוב?"
"טוב, טוב שסיפרת. גולן שלי מרגע שראיתי אותך הרגשתי שאתה נושא בתוכך המון."
"אוי תרצה, הייתי מעדיף זכרונות אחרים."
"זכרונות לא בוחרים, ותראה מהשמיים עזרו לך…" תרצה לא הבינה איך היא פתאום אומרת דבר כזה.
"טוב, תרצה אני אסע לנוח בבית ובערב אני אקח אותך אלינו, טוב?"
"כן אני אשמח," היא חתמה בנשיקה ויצאה לכוון משרדה.
סרן גולן שטף את פניו והתחיל לארגן את המפות ואת הסיכומים הראשוניים לפעולה הלילית.
הוא התקשר לרס"ר ושאל אם כל החיילים הלכו לנוח ואם הציוד מטופל כהלכה.
הרס"ר החל לפרט, לפתע הוא נעצר, שתק שנייה ואז צעק: "גולן, יש שריפה בחדר של סג"מ תרצה!"
סרן גולן דהר-טס בכיוון חדר קצינת החינוך.
גם חיילים ששמעו על כך רצו אחריו.
להבות אש עלו מהחדר, אבל קצינת החינוך עמדה בחוץ, היא הייתה חוורת ורועדת.
הוא נרגע מעט, ושאל: "את בסדר?"
"כן, זאת אומרת לא!" היא זעקה, "החברה שלי נשארה שם בחדר."
רב-סרן גולן נדרך, לא היסס ורץ ישר לתוך האש, החיילים ניסו לעצור אותו, הוא הפילם ונעלם בחדר.
כעבור דקה או שתיים אירע פיצוץ קל והקיר הדרומי של החדר נפל.
נשמעה חבטה עזה, לא היה ברור מה זה. הכל כוסה בעשן שחור.
מכוניות כיבוי הגיעו וגם אמבולנס.
כולם פחדו עדיין להתקרב מחשש לפיצוץ נוסף.
ואז כאילו נשמע קול מעבר לחדר "פה… פה…"
כולם רצו לצד הדרומי, שם הם נדהמו לראות את סרן גולן שוכב מחוץ לחדר על האדמה, בזרועותיו חבוקה בחורה לא מוכרת. שניהם התעלפו, שניהם היו שחורים מפיח ובגדיהם חרוכים מאוד.
החובשים המיומנים והרופא נתקו בזהירות רבה את הבחורה מסרן גולן, הניחו את שניהם על אלונקות, הכניסו כל אחד לאמבולנס ודהרו לבית החולים.
כשסרן גולן פקח את עיניו, כעבור כשש שעות, הוא ראה את אמו רועדת וחוורת כסיד, וחלק מחייליו עומדים המומים בשקט ליד מיטתו. רגלו הימנית הייתה חבושה, גם מצחו.
הוא היה מחובר לאינפוזיה שהזרימה לו נוזלים.
אמו נגעה ברעדה בלחיו, עיניה מלאו דמעות, היא לא דיברה.
סרן גולן נטל בידו הימנית את ידה וליטף אותה.
מהחדר השני הגיעה סג"מ תרצה, היא ליטפה את ראשו ואמרה: "גולן, יהיה בסדר, נכון?"
גולן השיב: "כן, תרצה בוודאי, אבל מה שלום החברה שלך?"
"יהיה בסדר אבל היא עוד לא התעוררה," אמרה תרצה.
סרן גולן נרדם שוב.
תרצה ניגשה אל האמא, חיבקה אותה, האמא בכתה, תרצה הרגיעה אותה.
בבוקר הוא התעורר, אמו ושני חיילים ישבו ליד מיטתו.
הרופא החליט לנתק אותו מהאינפוזיה. אחר כך עזרו לו לרדת וללכת לשירותים.
בדרך חזרה לחדרו הוא ראה בפרוזדור את תרצה רצה אליו.
היא חייכה: "יופי גולן, אתה תחלים מהר."
תרצה פנתה אל אמא ואמרה: "את רואה? הכל יהיה בסדר."
"כן אמא, אל תדאגי," השיב גולן ופנה אל תרצה "ותגידי מה שלום החברה שלך?".
"היא מתאוששת, לא כמוך, אבל היא כבר יכולה לחייך, היא מוסרת לך תודה," ענתה תרצה.
"היא הייתה רוצה להודות לך אישית, אפשר?" הוסיפה תרצה.
"בסדר," ענה גולן.
"יופי, אני אביא אותה, חכה בחדר האוכל," ענתה תרצה בשמחה.
כעבור מספר דקות, החלה תרצה להתקרב אל גולן כשהיא דוחפת עגלה בה ישבה שָׂנִי, החברה שלה, חבושה בשתי זרועותיה ובחזה.
כשעיני סרן גולן ושָׂנִי, החברה של תרצה, נפגשו, ראשי שניהם כאילו קפאו.
עיניהם נפערו, כל הסובבים הרגישו מתח באוויר.
האמא התחילה לרעוד.
העגלה התקרבה אל גולן, הוא לא העז לקום.
כשהם היו קרובים במרחק נגיעה, שָׂנִי זעקה-צרחה פתאום: "לֵב!!!"
גולן לא ענה, הוא הושיט את ידו, לקח בזהירות את ידה.
ככה ישבו כמה דקות, ידה בתוך ידו, מבט עיניהם הצטלב וברק של חלום מתגשם עבר.
ואז אמר גולן בשקט, כמעט בלחישה: "בָּאשְׁע’לֶה."
בָּאשְׁע’לֶה פרצה בבכי מטלטל, על לחיו של לֵב גולן זלגה דמעה גדולה.
"תרצה, זו בָּאשְׁע’לֶה," קולו רעד, עיניו שטו הלוך ושוב, בין בָּאשְׁע’לֶה לתרצה, בתוך שני אגמי דמעות.
"תרצה, אני לא מאמינה, זה לב" היא הפנתה ראשה לגולן. ידה הימנית ריחפה, נגעה לא נגעה בזרועו ולחשה: "לב… לב… לב".
האמא הייתה המומה, מעיניה זלגו דמעות אבל היא לא הצליחה לבטא מילה.
היה שקט. כולם חשו שקורה משהו לא רגיל.
תרצה הבינה הכל, היא התיישבה לידם ולקחה ביד אחת את ידה של שָׂנִי-בָּאשְׁע’לֶה וביד השנייה את ידו של גולן.
כל אחד מהשלושה עבר בעיניו על פני שני האחרים.
בָּאשְׁע’לֶה אמצה יד של גולן ויד של תרצה לליבה ואמרה בשקט כשמבטה עובר מגולן לתרצה ומתרצה לגולן: תרצה, לב, אתם, זאת אומרת אני לא אוותר. אני אהיה השושבינה המרכזית בחתונה שלכם."
Motele's Blog 