בדרך לבית הכנסת

בדרך לבית הכנסת / מוטי לקסמן, טבת, תשע"ד.

לקראת ערב שבת.

שקט.
לאט מהלך אני,
על המדרכה הצפונית,
לתפילה בקהילה.

מעבר לכביש, במדרכה הדרומית,
איש, ילד וילדה
הולכים לבית התפילה שלהם.

"אבא, חכה"
"אבא, חכה"
לאחר הקריאה השנייה
נעצר האיש, סב לאחור ומביט.

שם, במרחק של כמאה מטר,
עומדת הילדה שקראה.
לידה, ילדה צעירה יותר.
"אבא בוא", היא קראה שוב.

האבא לא נסוג.

הוא קרא אל עבר שתי הבנות,
במרחק של כמאה מטר,
"בואו הנה, אני מחכה,
אני אקח אותך בידיים".

שקט.
הקוראת נראתה משוחחת
עם הקטנה שעמדה שם.

שקט.

"נו, אבא",
צעקה הילדה,
ממרחק של כמאה מטר.

האבא הסתובב,
גם הילד והילדה שלידו,
הלאה,
בכיוון לבית הכנסת,
לתפילה.

שקט.
הילדה הקוראת ניסתה
למשוך את אחותה הקטנה
אל האבא הגדול
ההולך לתפילה.
הקטנה סירבה לזוז.

שקט.
הילדה הקוראת
החלה לרוץ אל האבא,
אל האחות והאח,
בדרך לתפילה.

שקט.
הקטנה עקבה אחריהם
מרחוק.
לאחר שפנו לרחוב אחר,
ולא נראו יותר,
חזרה, לאט,
הביתה.

שקט.

לאבא הגדול
לא הייתה ברירה,
היה כבר מאוחר.
יש להגיע מהר, באמונה רבה,
לתפילה,
בבית הכנסת.

לילדה הקטנה
היה כל הזמן שבעולם,
היא מאוד רצתה
לחוש, בעדינות רבה,
יד מחבקת
של אבא גדול.

ערב שבת,
שבת מנוחה.

איש צדיק תמים

"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה[…], אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ" / מוטי לקסמן, כסלו, תשע"ד.
סיפור קראתי.
סיפור על איש אחד, יחיד ומיוחד.
אחד שאין כמוהו. [א]
ממש אין.
"נֹחַ היה אִישׁ צַדִּיק
גם תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו
גם אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ [ב]
היה מאוד נוח ל"נֹחַ"!

מפליא?
האם ייתכן אחרת, ל"אִישׁ צַדִּיק שהוא גם תָּמִים" וגם קרוב מאוד לאלוהים?
וודאי שלא.
הרי "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" שמתהלך עם אלהים [ג] וודאי שלא יוטרד מדבר מה!
לכן, מובן שהיה לו מאוד נוח, ל"נֹחַ"!
דמות כזו גם אינה צריכה להיות מוטרדת מחשיבה, כי לשם מה צריך לחשוב, הרי האלוהים מנחה אותו בדיוק, אבל בדיוק רב, מה עליו לעשות. [ד]
והוא, "נֹחַ", מבצע. [ה]

אכן, מבצע???

ממש בידיו הוא בונה את התיבה?
האם תיבה שאורכה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה ורוחבה חֲמִשִּׁים אַמָּה וגובהה שְׁלֹשִׁים אַמָּה יכולה להיבנות, על ידי אחד במו ידיו, אפילו אם הוא "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים"?
האם קיסר סין בנה, במו ידיו, את חומת סין?
האם שלמה המלך בנה, במו ידיו, את בית המקדש? [ו]
ואחד, "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", בונה תיבה ענקית בעצמו, בעצם ידיו?
נו, באמת!

"נֹחַ" אכן, לא היה מוטרד מדבר.
אותו "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", הרי ידע היטב מהי מטרת בנית התיבה!
האם זה הטריד את מנוחתו?
לא, הוא הרי לא חשב, אפילו לרגע קט, להזהיר את הפועלים הרבים.
גם לא ניסה לערער על ההנחיה האלוהית לגבי ילדים [ז] או תינוקות שרק נולדו בימי בניית התיבה, כמו, למשל, אברהם שדרש מאלוהים במפגיע מאלוהים לנהוג בצדק. [ח]

טוב, אברהם לא התהלך עם האלוהים, הוא רק זבח אליו ונעמד לפניו.

מצד שני, ייתכן מאוד ש"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", שמתהלך עם האלוהים, יראה בפניה אל אלוהים בדרישה לרחמים או צדק, חוצפה רבה.
לכן הוא לא אמר, גם לא רמז דבר.
"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" אינו מבטא חוצפה, נכון?

אבל כדאי לשים לב, תמר, שבחוצפתה הוליכה שולל את יהודה, זכתה לתשבחות על התנהגותה בבחינת, מהחוצפה של צדיקה אחת יצאו כמה טובות לעולם! [ט]

אבל, תמר הרי הייתה רק אישה, ובוודאי לא צדקת תמימה…

ושאלה נוספת, האם צו אלוהי הוא ללא חרטה?
האם אין בכוח האלוהים לחזור בו מכוונתו להשמיד, כאשר החוטאים מיטיבים את התנהגותם הרעה?
אולי זה יפתיע "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", שמתהלך עם האלוהים, אבל, התשובה חיובית! [י]
כלומר, כדאי לנסות.
ויש גם חזרה מתכנית השמדה, למרות חטא, אם מישהו, כמו משה, מסנגר עליהם, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. וַיִּנָּחֶם ה' עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". [יא]

אבל, גם משה לא היה "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים".

כנראה, "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" שמתהלך עם האלוהים אינו מנסה לנקוט עמדה, זה עלול לעייף ו"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" אין זה נאה לו שהוא ייראה עייף…

לחשוב זה אולי קשה.
אבל, לשתות, אפילו להשתכר וגם ליפול עירום לתרדמה, זה לא קשה… [יב]
אם יכולתי הייתי שואל, "אינך מתבייש נח, 'אִישׁ צַדִּיק תָּמִים'"?
במחשבה שנייה, גם לבושה, צריך מעט חשיבה…

העולם נברא, היה קין, היה "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה […], אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ".[יג]
היה גם סתם אנוש, שאינו מאיים, גם אינו מתהלך עם אלוהים, רק פונה אל אלוהים, "וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'". [יד]

איני יודע, אבל ייתכן שהתנהגות "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה […], אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ" עמדה לנגד עיניו של אפיפיור מסוים שברדת מבול שחור ממורשת קין, באירופה, בשנות הארבעים במאה הקודמת, גם הוא לא נקט עמדה…
ויש גם כיום במקומות שונים בעולם, גם בחברתנו, כאלה שהם, לפחות בעיני עצמם, צדיקים תמימים שמתהלכים עם אלוהים שלהם, ויודעים מה רצונו…

אז, אני הקט, מבקש,
פקח את עיני
ושמור אותי אלוהים,
מאנשים צדיקים תמימים
שרוממות האלוהים
בלשונם
אבל, אינם מבחינים
באדם.

הבהרות ומראה מקום
א. סיפור קדום על מבול, בנוסח אחר, מצוי בספרות האכדית בשם אתרח'סיס, ש. שפרא וי. קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב 1996, עמ' 88–130.
ב. בראשית ו, ט. רק על דמות אחת נוספת נאמר, "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים; וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה, כב; כד); אבל פרט לכך ולציון גיל וילדים, לא מסופר עליה דבר.
ג. "אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ" (בראשית ו, ט).
ד. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ […] עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (בראשית ו, יג… יד–טו).
ה. "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו, כב).
ו. "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'" (מלכים א ו, א).
אבל, לגבי שלמה הכתוב מבהיר היטב, "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר. לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל־הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית. וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" (מלכים א ה, כט–לב).
ז. אולי אפילו חברים של ילדי נח, שֵׁם, חָם וְיָפֶת.
ח. "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כב–כה).
ט. "אמר רבי יהודה מחציפותא דצדקת חדא נפקן כמה טבאן לעלמא" [= מהחוצפה של צדיקה אחת יצאו כמה טובות לעולם] (זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות דף עא עמוד ב).
ויש הרואים בכך עזות דקדושה, כלומר, מידת עזות הפנים והחוצפה של תמר נותבה אל צד הקדושה והחיים.
י. "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (יונה ג, י).
יא. שמות לב, ט–יא, יד.
יב. "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כ–כא).
יג. בראשית ו, ט.
יד. בראשית ד, כו.