פרשת חוקת: לשיר באמונה למים חיים

פרשת חוקת: לשיר באמונה למים חיים / מוטי לקסמן, תשס"ט

   פרשת השבוע, פרשת "חֻקַּת" מזמנת לקורא נושאים רבים לדיון [1]. נפנה עיונינו לפרק כא בפרשה הכולל רשימת ציוני דרך המסע של בני ישראל [2]. רשימת ציוני דרך המסע נפתחת לאחר תיאור התנכלות הכנעני ומכת הנחשים [3]. הרשימה נמשכת עד לשירת הבאר [4] ומשם עד לפירוט בקשת המעבר של בני ישראל בשטח האמורי, שהסירוב מביא למלחמה בין ישראל לאמורי [5].

מאבקים וביניהן תנועה במסע או להיפך תנועה במסע ארוך ומידי פעם גם מאבקים. צירוף המסע והמאבקים ניתן להבנה: עם חדש נע במרחב ולא כל היושבים בדרך מתלהבים ומתפתחות אי-הבנות גם מלחמות.

   והנה בין תיאור מסלול המסע ובין המאבקים מופיעים פתאום הפסוקים הבאים: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. / עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. / בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים / כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם

בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" [6]. עשינו שימוש במילה "פתאום" כי מיקום שירה על באר בהקשר המתואר נראית חריגה. אכן, רש"י מנסח תמיהה: "ומה ראה ליכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו." [7].

   פרשנים מציעים הסברים שונים לכך. רש"י עצמו מניח שהשירה היא לבאר, "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן" [8]. האמנם משה ואהרון חפרו באר במו ידיהם? קשה להניח שזו כוונת הכתוב. ניתן, אולי, לראות בכך ייחוס כללי כמו שאומרים למשל, 'ראש העיר בנה את הטיילת' [9]. כוון פרשני זה מעביר את מוקד השירה מן הבאר אל משה ואהרון, וכך, למשל, מציע הכלי יקר: "מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, […] שמע מינה שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה שנאמר: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים / כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק, ואין מחוקק אלא משה" [10]. דבריו של כלי יקר מאירים על שני עניינים חדשים: א. בני-ישראל שרו את השירה מיוזמתם ללא משה. ב. הבאר מקושרת למרים שגם סיפור מותה מתואר בפרשה הנדנה בזה. קישור הבאר למרים מופיע גם בדברי פרשנים אחרים [11].

   קוראים אחרים מציעים הרחבה אחרת לשירה במובן שזו שירה לעידוד העבודה: שירת באר זו היא מקרה פרטי של שירת עבודה "שירת העובדים והעושים במלאכה כדי להנעים לעצמם את הזמן וכדי לעודד את עצמם בעבודתם" [12].

   אבל, לפי ההקשר המסופר בני ישראל לא נמצאים ליד באר אלא במקום שנקרא באר: "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" [13].

הדיון עד כה מעלה קשיים שונים בהבנה בדרך הפשט של הכתוב.

דרך אחת להבין את השירה היא, כמו שראינו לעיל, מעין שיר תודה למשה ולאהרון [14].

הפעם ננוע לכוון אחר.

   חריגות אחת של השירה הנוכחית שמשה אינו מעורב בה. אבל ישנם אפיונים נוספים ולפיהם שירת עֲלִי בְאֵר אינה דומה לשירות אחרות.

   נבחן תכנים של שירות אחרות.

   שירות אחדות באות להודות על ניצחון על אויבים או על מצוקה. שירת הים לאחר היציאה ממצריים מודה על מפלת המצרים: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" [15], דבורה שרה לאחר הניצחון בקרב: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה'" [16]. בנות ישראל שרות לאחר ניצחון דוד על גלית: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים:

וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" [17]. כך שר גם דוד: "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" [18].

   שירות רבות אחרות באות להודות לה' באופן כללי, למשל: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ. שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" [19].

והנה פה בפרשת "חֻקַּת", הנמען המפורש אינו ה', אין כאן תודה על ניצחון, וכאמור העם שר ביזמתו.

   מדוע?

   לא ייפלא אם אומר שאין לי תשובה מדוע העם שר. אני יכול רק לנסות להבין את מיקומה המיוחד של השירה המיוחדת הזו.

   הבה נפנה את תשומת-לבנו לשירה עצמה. מתי שרים? בדיון לעיל הצגנו כוון של תודה. אבל יש בכוחה של שירה גם להעביר את השר מן המקום או מן הנסיבות בו הוא נמצא לאווירה או למצב-רוח אחר לחלוטין, להפוך את החולין את היומיומי לחג כמו ששרה לנו נעמי שמר: "יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה" [20]. וזו בהחלט אחת האפשרויות של עם כאשר הוא נע במסע ארוך ומעיק, כאשר עליו להילחם, לעשות מידי פעם הפוגה ולפתוח בשירה שאינה קשורה ישירות לנסיבות, אלא פשוט לשיר בשמחה ובהתלהבות כדי להתמלא תקווה וחיות. לשיר על באר שיש מים חיים.

   "הַשִּׁירָה הַזֹּאת. / עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" מורה לי, האמינו, גם לך – בכל מצב ובכל מקום כדאי וחשוב לשיר: "שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה: [21]. נשיר, נאמין ונתחדש: "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב / לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית." [22].

 

הארות ומראה מקום

[1] סיפור פרה אדומה, טיהור טומאת מת, מות מרים, קובלנות בני-ישראל על העדר מים, משה מכה בסלע, אדום מסרב לאפשר מעבר לבני ישראל, מות אהרון ואבל העם, הכנעני מתנכל לבני ישראל, טענות נוספות של בני ישראל, מכת נחשים, מלחמת ישראל באמורי.

[2] "וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב […]  מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד. מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן […] וּמִשָּׁם בְּאֵרָה […] וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" (במדבר כא, י–כ) וגם "וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר כב, א).

[3] במדבר כא, א–ט.

[4] שם, יז–יח.

[5] שם, כא–לה.

[6] שם, יז–יח.

[7] רש"י, במדבר כא,  יז.

[8] שם, יח.

[9] "והם לא חפרו אותה בכלי חפירה רגילים אלא "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" … במטהו של משה ואהרון נעשו נסים הרבה, וגם נס זה של הבאר נעשה במטה זה" (יחיאל צבי מושקוביץ, ספר במדבר, סדרת דעת מקרא, ירושלים תשנ"ד, עמ' רס).

[10] כלי יקר, במדבר כא,  יז.

[11] "הנה אז שִׁבח ישׂראל את שבח השירה הזאת בזמן שׁהִתכסתה וחזרה הבאר שניתנה להם בזכותה של מִרים עלי באר עלי באר היו מזמרים לה והיא עולה" (יונתן לפסוק יז); "באר בזכות מרים היתה" (פתרון תורה, פרשת האזינו, עמ' 320).

[12] "[בין] הערבים הנודדים במדבר [קיימים] שירים דומים בתכנם ובמקצבם לשירת הבאר, כגון השיר הערבי (בתרגום לעברית): 'עלי באר / זרמי בשפע / שתו ואל תבזוה / במטה חפרנוה' (אמנון שילוח, "שירת הבאר", בתוך יעקב מילגרום ויצחק אבישור, ספר במדבר, סדרת עולם התנ"ך, תל אביב 1993, עמ' 130–132). עיון מפורט שם יגלה שבשיר הערבי המצוטט אכן הבאר היא המושא שאליו ועליו שרים. ובשירת הבאר שלנו למרות הכותרת, לא הבאר היא המושא הישיר לשירה.

[13] במדבר כא, טז.

[14] כך נהגנו אף אנו בדיון "באר ומנהיגות", תשס"ח בקישור [http://www.notes.co.il/moti/45560.asp]

[15] שמות טו, א.

[16] שופטים ה, א–ב.

[17] שמ"א יח, ו–ז.

[18] שמ"ב כב, א.

[19] תהלים לג, א–ג.

[20] נעמי שמר, יש לי חג.

[21] תהלים לג, ג.

[22] נעמי שמר, החגיגה נגמרת.

פרשת קורח: על קדושה ועל קנאה

פרשת קורח: על קדושה ועל קנאה / מוטי לקסמן, תשס"ט

   "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" [1], כך נפתחת פרשת השבוע, שבשל כך גם קרויה פרשת קֹרַח. פתיח זה מלמד אותנו שלושה דברים: קֹרַח הוא משבט לוי, וְדָתָן וַאֲבִירָם הם משבט ראובן. פירוט מלא של מוצאם הוא הדבר השלישי.

אבל, הפתיח מעורר גם שאלה ולא רק מספק נתונים. השאלה מתעוררת למקרא מילת הפתיחה "וַיִּקַּח". במילה עצמה אין קושי, הקושי הוא שלפועל "וַיִּקַּח" אין משמעות אם לא מפורט לאחריו מה נלקח.

   פרשנים שונים מפרשים את צמד המלים "וַיִּקַּח קֹרַח" במשמעות של מחלוקת: א. "ואתפליג קרח" [2]. ב. "מהו ויקח, אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו" [3]. ג. "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה" [4]. ד. "ויקח קרח ודתן ואבירם אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים" [5].

   כללית, פרשנים מבינים בביטוי "וַיִּקַּח קֹרַח" כוונה רעה בלב קורח, נמשיך בקריאה ונבדוק, מה עולה מן הכתוב?

   קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו פונים אל משה ואהרון בגישה שאינה מרמזת שלום: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" [6]; האם פניהם לבירור או למשא ומתן? נבדוק זאת שלב אחר שלב.

   אמירתם כוללת שתי טענות. הטענה הראשונה היא: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" [7]. טענה שיש בה אמירה דמוקרטית, ויש להם על מה להתבסס, הלא כך נאמר בהיערכות העם למעמד הר סיני: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" [8]. וגם בחומש ויקרא חוזרת משמעות דומה "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [9]. יתר על כן, משה, בתשובתו ליהושע בהקשר אחר, מביע עמדה דמוקרטית רצויה ביותר "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" [10].

אם-כך, מדוע פרשנים, שאת דבריהם הבאנו לעיל, מוצאים בכך כוונה שלילית? יתר על-כן במדרש בתלמוד אנו מוצאים ביקורת חריפה ביותר על קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו: "קרח בן יצהר וגו' – אמר ריש לקיש, קרח – שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנם. ודתן ואבירם – אמר ריש לקיש, דתן – שעבר על דת אל, אבירם – שאיבר עצמו מעשות תשובה" [11].

המשך הלימוד אולי יעלה בפנינו כוון מבהיר.

   הטענה השנייה של קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו היא: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" [12].

   האמנם משה ואהרון מתנשאים? בתשובת משה ליהושע לעיל מועבר מסר הפוך "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?" יתר על כן, תגובת משה לטענה המרעים היא "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" [13]. האם מתאים לאפיין תגובה כנובעת ממניע של התנשאות?

בהמשך מסופר שמשה קורא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם [14] ומהי תגובתם? "לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" [15].

מה מלמדות אמירות הטוענים?

קנאה בלבד, כך רואה זאת גם משורר תהלים: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'" [16].

   אין כאן ביטוי של רצון "לתת כתף" להשתתף בנטל ההנהגה הרוחנית, אלא מיקוד תשומת הלב למעמד בלבד!

   ואכן, משה אינו מתמקח איתם אלא מעביר את ההכרעה לתהליך פולחני שכוחו של אלוהים מצוי בו "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" [17].

וההמשך ידוע.

   יש המציגים סיפור זה כמאבק כוחני בין עליתות על שליטה בלבד, ייתכן [18]. אבל, בדיון הנוכחי אנו מציעים לראות בכך סיפור שמתאר מה יכולה קנאה לעורר ולאיזה תוצאות היא עשויה להביא. ברוח זו טוען הממשיל: "אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה" [19].

   קדושה אינה מושגת על ידי קנאה. קדושה אינה דרה בבני אדם שליבם אינו נקי וזך. לכן אמר הפרשן: "וידוע שבכל מקום שתמצא קדושה שם תמצא גדר ערוה כי העריות מחללין הקדושה" [20]. והעריות אינן עריות חיצוניות בלבד אלא ובעיקר עריות נפשיות ורוחניות.

כך מצאנו: "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" [21].

המחלוקת אינה בין ה"מורדים" למשה, אלא בינם לבין אלוהים, ואם תרצו בינם לבין הרוח או בינם לבין עצמם. כלומר, יש משהו בתוכם שהם אינם מרוצים ממנו, לכן הם חושבים שמגיע להם יותר, מגיע להם כמו שלאחר יש.

אמנם איני מתלהב מן התגובה המתוארת בפרשת השבוע: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" [22]. ייתכן שתגובה חריפה זו מלמדת גם על הסכנה לאחדות ואולי לקיום העם מהתנהגות קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו [23].

אז, למרות שלא חסרות דוגמאות לקנאה וגם לקנאות שרק מביאות רע ומכאוב גם בעת הזו; אולי עיון מחודש בפרשת השבוע יעורר בנו שוב את המודעות לסכנה שבקנאה, גם בקנאות?

 

הארות ומראה מקום

[1] במדבר טז, א.

[2] אונקלוס על אתר.

[3] סנהדרין ק"ט ב.

[4] רש"י על אתר.

[5] רשב"ם על אתר.

[6] במדבר טז, ג₁.

[7] טז, ג,₁.

[8] שמות יט, ה–ו.

[9] ויקרא מד₁. וגם: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא יט, ב).

[10] במדבר יא, כט.  

[11] סנהדרין ק"ט ב'.

[12] במד' טז, ג₂.

[13] שם, ד. תגובה זו של משה מזכירה את תגובתו ואת תגובת אהרון לאחר תלונת בני ישראל בעקבות דברי עשרת  המרגלים: "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יד, ה). בסיפור המרגלים משה נופל על פניו אל מול העם כולו וכאן אל מול קֹרַח בֶּן יִצְהָר וחבר מרעיו, כלומר אל מול מוקד ההפגנה.

[14] מצב קצת תמוה כי בפתיח מסופר שהם עם כל החבורה ולא נאמר שהם פרשו וחזרו לאוהליהם.

[15] במדבר טז, יב–יג.

[16] תהלים קו, טז.

[17] שם, ה–ז.

[18] ראה דיון ב"אופוזיציה לשלטון אינה לגיטימית", תשס"ז בכתובת [http://www.notes.co.il/moti/33114.asp]

[19] משלי כז, ד.

[20] כלי יקר לבמדבר טז, ד.

[21] משנה, אבות ד, כג.

[22] במדבר טז, לא–לב.

[23] ראה הפנייה בהערה 18 לעיל.

 

אל תצפו לטוב?

שלום,

קראתי שיר של נתן זך,

והרגשתי צורך עז להגיב

הנה השיר והתגובה

 

אל תצפו / נתן זך הארץ, תרבות וספרות 28/05/09, עמ' 1.

 

אַל תְּצַפּוּ לַטּוֹב
הַטּוֹב הוֹלֵךְ וְנֶעְלָם
הָרַע מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם
מוֹתִיר אַחֲרָיו שֹׁבֶל שֶׁל דָּם.

 

אַל תִּשְׁגוּ בְּאַשְׁלָיוֹת,
אָדָם לְאָדָם זְאֵב,
הָרֹע נוֹלָד מֵעַצְמוֹ
הַטּוֹב נוֹלָד רַק מִן הַכְּאֵב.

 

אַל תִּקְרְאוּ שִׁירִים,
הַם פָּחוֹת מֵחֲצִי נֶחָמָה,
וַחֲצִי נֶחָמָה, יְדִידִים,
כָּמוֹהָּ כַּחֲצִי חַיִּים.

 

הַבִּיטוּ הֵיטֵב סְבִיבְכֶם
הִנֵּה הָעוֹלָם מִסְתוֹבֵב
אֲבָל דָּבָר בּוֹ לֹא נִשְׁתַּנָּה
כִּי לָעוֹלָם לֹא נִתָּן לֵב.

 

זִכְרוּ תָּמִיד אֶת גַּן הָעֵדֶן
כְּשֶׁכְּבָר הָיִינוּ חֲצִי אָדָם
אֲבָל הַחֵצִי הַזֶּה נִרְדָּם
כְּשֶׁקַיִן אָחַז בָּאֶבֶן.

 

אַל תְּצַפּוּ לַטּוֹב? / מוטי לקסמן

נכון כתב המשורר הזך בייאוש:

אַל תְּצַפּוּ לַטּוֹב.

כי אין טעם לצפות לַטּוֹב,

הַטּוֹב מעצמו לא יגיע!

נכון, לָעוֹלָם לֹא נִתָּן לֵב

לכן לא נמצא בו

את הָרֹע גם לא את הַטּוֹב.

הָרֹע לא נוֹלָד מֵעַצְמוֹ

גם הַטּוֹב לא נוֹלָד.

הָרֹע גם הַטּוֹב

הם תוצר האדם,

כל אדם!

ובידי האדם,

בידי כל אדם

לבחור

בין עשיית רע לעשיית טוב.

ובעולם יש

בני אדם שעושים רע, נכון;

יש גם, לא מעט, שעושים טוב.

לכן,

אַל תְּצַפּוּ לַטּוֹב

עשו טוב

וככל שתרבו

אכן, יהיה טוב.

 

פרשת בהעלתך: תנאי ערכי למנהיגות

פרשת בהעלתך: תנאי ערכי למנהיגות / מוטי לקסמן, תשס"ט

   דיונים שונים בסיפור המקראי עוסקים מידי פעם גם במונח "אקספוזיציה" [1]. נראה לנו שלא רק בסיפור המקראי, אלא גם בכתובים אחרים במקרא אפשר לזהות "אקספוזיציה". אחת הדוגמאות לקשר, אמנם לא ישיר אבל מאוד משמעותי בין הפתיח להמשך, עולה מן הכתוב בפרשת השבוע.

   פרשת השבוע, פרשת "בְּהַעֲלֹתְךָ" נפתחת באור [2]: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" [3]. האור הזורח: "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" מעלה גם את הדימוי "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח" [4] בבחינת אור פנימי באדם [5].

האם אור זורח זה מאיר גם על המשך הכתוב בפרשת השבוע?

   המשך הפרשה עוסק בבני שבט לוי המיועדים לעסוק בקודש, במרכז הפולחני ובטקסיו. הפעם מפנה הכתוב אל הכשרתם לתפקידם.

   מהי ההכשרה?

   "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם" [6]. נחזור שוב, הצעד הראשון להכשרה לתפקיד הפולחני הוא "וְטִהַרְתָּ אֹתָם".

   איך מטוהרים הלווים?

   "וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" [7]. הנחיה זו מתארת שלושה מרכיבים: מטפטפים עליהם טיפות של מֵי חַטָּאת [8], מגלחים את שער גופם [9] ומכבסים את הבגדים [10]. המשותף לשלושת המרכיבים האלה הוא בחיצוניות שלהם. מרכיבים אלה בעור האדם.

   מהי המשמעות של תהליך טהרה כזה?

   מצד אחד, מים זורמים בצינורות בכל בית לא הייתה תופעה נפוצה בנדודים מדבר גם לא לאחר ההתיישבות בארץ. הנחה זו מסבירה אולי את כיבוס הבגדים כסמל לתהליך טיהור. מצד שני, רוב בני האדם בימים הקדומים ההם היו זקוקים לסימן או לאות  מוחשי כדי להבין או כדי להאמין בממשות תהליך מסוים [11].

   ברשות הקוראות והקוראים אניח מעט לדיון השוטף ואפנה את תשומת הלב לסוף פרשת השבוע הנדונה בזה.  

   בהיערכות לקראת סיפוק השלו לבני ישראל, המתאוננים על היעדר בשר, אלוהים מייעץ למשה, המביע קושי בהמשך ההנהגה [12], לקבל סיוע מ"שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל". משה פועל בהתאם לנאמר [13] ואז אלוהים "מכשיר" אותם לתפקיד: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" [14]. אין כוונתנו להרחיב במתואר, כוונתנו היא רק לציין את אופן "ההכשרה" הזו לתפקיד. ב"הכשרה" זו אין כל דבר מוחשי, הכל רוחני, מופשט.

  האם זה הביא את ריקאנטי לטעון לגבי תהליך הטהרה, שפרטנו בחלק הראשון של דיון זה: "סוד הטהרה הוא סוד הפסקת רוח הטומאה" [15]? כאילו אמר שאין למצות את המובן של טהרה וטומאה רק באפיון ובתהליך מוחשי.

פתחנו את הדיון בציון המונח "אקספוזיציה". אכן, הפתיח העוסק באור מתווה היטב את התהליך המומלץ להתניית תפקודו ומעמדו של איש ציבור: טהרה והאצלה.

לאור כל זאת, אנו מציעים: בפרשת השבוע מתוארים מצבים בהם נקבעים אנשים לתפקיד ולמעמד ציבוריים. הקביעה אינה מסתפקת בציון המועמד לתפקיד. כל מועמד חייב לעבור תהליך הכשרה שמתנה את מעמדו ותפקודו של האדם בציבור. מוקד תהליך ההכשרה הזה הוא ערכי-רוחני בין אם זה "וְהִטֶּהָרוּ" או "וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו".

האם זהו המקרה של השר פולישוק מבית היוצר הפורה של הספרי?

או שאין זה מקרה שהשר פולישוק נלעג במעמדו ובתפקודו, הרי הוא לא עבר טיהור ושום רוח אלוהים לא נאצלה עליו.

רק השר פולישוק?

 

הארות ומראה מקום

[1] "אקספוזיציה" מציינת הטרמה של התחלת העלילה בגוף הסיפור, פתיחה שיש בה רמזים לגבי המשך הסיפור.

[2] דיון באור שבפרשה מצוי במאמר: "אור אדם אינו אור פיזי", תשס"ז. הוא מופיע באתר http://www.notes.co.il/moti/32625.asp

[3] במדבר ח, א–ב.

[4] משלי יג, ט.

[5] "הנפש [היא] אור שכלי, לוקח מכסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו, איננו בא לו ממקום אחר ואיננו תלוי בדבר אחר" (רבינו בחיי לבמדבר ח, ב).

[6] במדבר ח, ה–ו.

[7] שם, ז.

[8] מי מעיין בתוכם מצוי אפר של פרה אדומה. האמונה הייתה רווחת שאפר של פרה אדומה מהול במי מעיין כוחם לטהר טמא.

[9] פרשנים חלוקים ביניהם יש הסבורים "אפילו הזקן ולא הפאה" (ראב"ע על אתר) ואחרים טוענים "אפילו הזקן, אפילו הפיאות" (רבינו בחיי על אתר).

[10] מזכיר את ההיערכות למעמד הר-סיני: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות יט, י).

[11] למשל, הסבר המקרא לתהליך ביסוס אמונה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). אבל, רק באותם ימים קדומים? היום, במאה ה-21, האם קליטת המציאות והבנתה על ידי בני האדם היא שונה?

[12] "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (במדבר יא, יד).

[13] "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל" (שם, כד).

[14] שם, כה. הדגשת המלים היא שלי (מאטעלע).

[15] ריקאנטי על אתר.