Motele's Blog

30 במרץ 2015

פסח בשבת

Filed under: פרשת השבוע שלי — motele @ 8:01 pm

שַׁבַּת-פֶּסַח תשע"ה,
חָכָם גם רָשָׁע / מוטי לקסמן

חג הַפֶּסַח בשערינו.
מאמרות מעלים ערכים שונים בהקשר לתכני החג.
"ליל הסדר אפוף בהילה של קדושה ושל עתיקות מופלגת […] משפחות מתאספות יחד לספר ביציאת מצרים, ולערוך זבח משותף […] סדר פסח הוא איפוא חזרה מחודשת של בני כל דור על מעשי אבות, והוד קדומים חופף על כל הטכס המסוגנן, המקושט הזה […] אלא שנוסח זה מעצם מהותו דורש השלמה […] לשוב ולהרהר בדברים הללו, בשיעבוד במצרים ובגאולה ממצרים, לשוחח עליהם, לעיין בהם ולמצוא את הצדדים הרבים בהם חיי ההווה נפגשים, מזדהים ומתנגשים עם ההגדה". [א]
"פסח – עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים! דרך כל מחילות השעבוד, האונס והאינקוויציה, השמד והפרעות נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידיד ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש ענייה ומרודה! […] דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיב ומקרב […] מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש". [ב]
יהודים בכל העולם נערכים למפגש הגדול, נערכים לליל הסדר.
ערכים רבים.
ההגדות מונחות קוראים בהן.
קוראים חלק, אחרים את כל הכתוב.
אני קולט, אני מפנים את הערכים?
האם כל הנקרא מובן לי?

אני מנסה להבין, שלב אחר שלב.
אני פותח את המהלך בשנים מתוך ארבעת הבנים.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?
וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?
לָכֶם – וְלֹא לוֹ.
וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

חָכָם
זהו הבן המוזכר הראשון.
במה זכה לכינוי חכם?
מה הוא שואל?
"מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?"
מה חכמה יש בשאלה זו?
האם זו שאלה מקורית?
הנה השאלה, "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". [ג]
אז, מה היא החכמה בציטוט כלשונו?
רָשָׁע
הבן השני בסדר מוגדר רשע, מה הוא שואל?
"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" [ד]

במה שונה שאלת ה"רָשָׁע" משאלת החכם?
שאלת ה"חכם" גם שאלת ה"רָשָׁע" אינן מקוריות.
בהסבר לרשעות, כתוב, "לָכֶם – וְלֹא לוֹ"
ה"חכם" אומר, "אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם".
בשני המקרים, האמירה מיוחסת לגוף נוכח רבים ולא לדובר עצמו "וְלֹא לוֹ" !!!
בהתאם לכך האומנם יש הבדל משמעותי בין "אֶתְכֶם", לפי החכם, לבין "לָכֶם", לפי ה"רָשָׁע"?
אם-כך, מדוע מוצאים בשאלת ה"רָשָׁע" "הוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר" ובשאלת החכם לא?
בתשובות שניהם מצוטטות התשובות מהכתוב בתורה, כאשר בכתוב המקורי אין כל קישור לחכם או לרשע.

אז, נבדוק כיוון אחר.
בתשובה לשאלת הבן החכם, נאמר, "וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח". אמירה זו מובנת כך,
"להסביר לבן זה את מכלול הדינים הגדול של פסח, קרבן הפסח וסדר ליל פסח לכל פרטיו". [ה]
ויש תוספת, "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן". ההסבר, "שלאחר אכילת בשר קרבן הפסח […] אין אוכלים עוד כל מעדנים וממתקים (אפיקומן ביוונית)". [ו]
בשני ההסברים האלה יש מקום בולט לזבח, ל"קרבן הפסח"!!!

שאלת ה"רָשָׁע" היא, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?"
לאיזו עבודה מתייחס ה"רָשָׁע"?
נקרא בעיון, "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ". [ז]
נשים לב, בשאלת ה"רָשָׁע", "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" ההתייחסות היא ל"זֶבַח פֶּסַח"!!!
איך להבין זאת?
אולי ה"רָשָׁע" צמחוני?
ואולי, וזה חשוב יותר, אולי יש בדברי ה"רָשָׁע" הד ברור לטענת הנביא?
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי". [ח]
האומנם ה"חָכָם" הוא חכם וה"רָשָׁע" הוא רשע?

ייתכן מאוד, אם אכן, "נשוב להרהר בדברים הללו, בשיעבוד במצרים ובגאולה ממצרים" ונהיה בבחינת דור ש"בוחן ובודק, מרחיב ומקרב […] מחזיר לתחייה מסורת קדומה" אזי,
במקום להתאמץ לזהות חָכָם או רָשָׁע,
בהגדה,
נמצא את הדרך לשמוח
בבני אדם
פשוט, כבני אדם!?

הבהרות ומראה מקום
א. הרב עדין שטיינזלץ, הגדה של פסח, ירושלים תש"מ, עמ' 3.
ב. ברל כצנלסון בתוך בכל דור ודור קץ שעבוד תקוות גאולה, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, המרכז החינוכי להתחדשות שתפנית, למידה והתנסות, דרור.
ג. דברים ו, כ.
ד. שמות יב, כו.
ה. הרב עדין שטיינזלץ, הגדה של פסח, ירושלים תש"מ, עמ' 32.
ו. שם,שם.
ז. שמות יב, כה–כז.
ח. ישעיהו א, יא.

מודעות פרסומת

2 ביולי 2014

שלושה נערים נרצחו, יהי זכרם ברוך

Filed under: בימת דיון, זו דעתי — motele @ 11:42 am

קול אמא / מוטי לקסמן, תמוז, תשע"ד
לעלייתן נשמתם הטהורה של השלושה, איל יפרח, נפתלי פרנקל, גיל-עד שער, זיכרונם לברכה.

קולות רבים עלו בימי מבחן ואסון אלה.

שלוש אמהות עמדו על הבמה בתל-אביב,
עיניהן קדימה.
תקווה של אמא!
התקווה נגוזה,
האסון נודע.
שלוש האמהות, בכו על ילדיהן,
תארו את טוב ליבם,
את יפי הנפש שלהם.
שלוש אמהות,
אבלו,
כאבו מאוד,
ליבם נקרע,
על נקמה לא דיברו.
שלוש אמהות!

קול אחר, קול אישה עלה על גלי האתר, "ישראל מפילה על בנה את האחריות לביצוע המעשה ללא כל ראייה. אך, אם הוא ביצע את החטיפה אהיה גאה בו".
כי היא גידלה את ילדיה "על ברכי הדת, הם בחורים דתיים, ישרים ונקיי כפיים ומטרתם להביא לניצחון האסלאם" [א].
היא דברה על בנה.
האם גם לאחר גילוי התוצאות הרצחניות של "המעשה",
האישה עדיין גאה בבנה???
האם גם בעלת קול זה תיקרא אמא?
האם הריון ולידה בלבד הופכים אישה לאמא?
אפשר להתווכח אם יש ראייה או אין, על כך שבנה חשוד בחטיפה וברצח.
אבל, להיות גאה בבן שחוטף ורוצח נער אחר,
זה ביטוי כן, המשקף קול של אמא?
זה נובע מלב דואג ורגיש של אמא?
לא.
לא ולא.
זה מבטא פרשנות מעוותת, מאוד מסוימת של אמונה דתית.
קול כזה משקף חשיבה של נושאי "אמת אלוהית", לפי ראייתם, בלבד.
כל קול, המבטא "צו אלוהי"
ללא ערך לאדם כאדם, לכל אדם,
אינו יכול לבטא לב אמא,
גם לא לב אבא.

ושלוש אמהות דברו בכאב נורא,
קול לב קרוע
של אמא.

הבהרות ומראה מקום
א. בראיון לערוץ 10, בטלביזיה.

23 באפריל 2014

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה

Filed under: שירים — motele @ 2:58 pm

רוחלה הייתה צמאה / מוטי לקסמן [א], כו בשבט, תשע"ד

שלושה ימים.
ברכבת לאושוויץ
רוחלה בת הארבע
לא הבינה.
ביום הרביעי,
"אמא,
אני צמאה, תני לי מים".
"אין פה מים,
עוד מעט נגיע".
עברו דקות רבות,
"אמא,
אני צמאה, תני לי מים".
האמא חיבקה בחום
את הבת,
האמא
פרצה בבכי.
טיפה זלגה
ללשונה של רוחלה,
עוד טיפה,
טיפה נוספת,
רוחלה רוותה.
היא לא תצמא
יותר,
אמא לא תבכה
עוד,
לעולמים.

הבהרה
[א] בעקבות תיאורו של הרב דב אדלשטיין על הנסיעה ברכבת לאושויץ, בדבריו על ספרו ברל – מאושוויץ לקפריסין.

21 באפריל 2014

הפגישה

Filed under: Uncategorized,סיפורים — motele @ 6:23 pm

הפגישה / מוטי לקסמן, אדר ב, תשע"ד

צלצול הטלפון הקפיץ את חעסקעל מהמיטה.
לרגע הוא לא הבין היכן הוא נמצא.
קול פקיד הקבלה באנגלית, "אדוני ביקש להעירו בשעה 07:30" הזכיר לו שהוא בבית מלון בתל אביב.
הוא הפטיר "תודה" והתיישב במיטה.
הוא לא היה בטוח שהוא ישן, או שחלם או שהזה.
לעומת זאת, השאלה, או אולי התקווה "ניצבה" מולו בבהירות מלאה, "האומנם זה יתגשם?"
חיפושיו העלו את כתובתה.
כבר חמש שנים, אחת לחצי שנה, הוא מגיע לארץ לבקר את בנו ונכדיו.
בכל פעם הוא הגיע במונית רק עד לשער.
בכל פעם, פחד תקף אותו, הוא הורה לנהג להחזיר אותו לבית המלון.
הפעם זה וודאי.
הקוראת בקפה הבטיחה לו הגשמה וודאית של חלום מרגש.
גם היועצת בכוכבים חזתה לו, אירוע משמח מאוד, בוודאות.
והנה, הגשם הפסיק פתאום לרדת, והשמש הפיצה קרני אור וחמימות!
האם צריך אותות חזקים יותר מכך?
לא ייתכן אחרת, כל כך הרבה סימנים!
מחר הוא שוב יראה אותה!
חעסקעל מאוד רצה לראות אותה.
רצונו לראות אותה היה כה עז, עד כי היא לא הבהיר לעצמו, מה הוא בעצם המניע העמוק של רצונו, אז בחורף שנת 1978.
אולי שמע על הסבל הנורא שלה ורצה לנחם אותה?
אולי אפילו לחבק?
אולי רצה להסביר?
אולי להתנצל, לבקש מחילה?
אולי…
לעולם לא נדע.

חולון, רחוב ביאליק.
המונית נעצרה.
הוא שילם לנהג.
התרגשות.
Thank you, הדגיש הנהג בתקווה.
חעסקעל הבין את הרמז הוציא שני דולר והושיט ביד רועדת לנהג, "שיהיה במזל טוב" אמר בליבו, באותו בוקר, יום חמישי.
זה עומד להתגשם, קשה להאמין.
הוא צעד זקוף, קול מקל ההליכה המכה קלות על המדרכה הוסיף תיפוף חזק.
רחוב ביאליק, חולון.
מקום יפה, כפרי.
גדר נמוכה מפרידה בין המדרכה לבניינים הכפריים הנמוכים המוקפים עצים רחבי עלווה גם פרחים צבעוניים לרוב.
ברק ירוק העצים באור השמש, וזוהר צבעי הפרחים חיזקו בו את הביטחון.
יהיה מפגש.
יהיה טוב.
מוכרח להיות כך.
העצים גם הפרחים לא השמיעו רחש.
הכל היה רגוע שקט.
בחעסקעל להטה סערה יוקדת.
קול נקישות מקל ההליכה סימנו את מסלול ההליכה למשרד בית האבות.
במשרד, הוא שאל באידיש על דירתה של אהובתו.
מנהל, בית האבות, ענה באידיש, בתקווה שאולי הגיע תורם חדש.
שם משפחה חעסקעל לא ידע, אבל לשמחתו, הייתה רק אחת בשם הפרטי שהוא אמר.
חעסקעל הלך לפי ההנחיות שקיבל.

משקפי הקריאה, בעלי מסגרת הפלסטיק החומה, היו מונחים על עיניה הירוקות. היא ישבה על כסא ליד שולחן קטן בחדרה המשותף עם ברוניה, בבית האבות משען בחולון. ברוניה לא הייתה כעת בחדר, עמדו בו שתי מיטות מכוסות בכיסוי-מיטה פרחוני.
בידיה היא החזיקה את העיתון "לעצטע נייעס".
היא עיינה במאמר העורך.
השעה הייתה 10:30 בבוקר, שעה שקטה בדרך-כלל.
הקול הלא מוכר של הצעדים והקשות מקל ההליכה העולים מהשביל הקרוב, לא עוררו בה עניין מיוחד.
נקישה על הדלת.
היא הייתה בטוחה ששמעה משהו.
נקישה נוספת, חזקה יותר.
סקרנותה נתעוררה, "יָא"
הדלת נפתחה.
לפני שהיא הספיקה להסיר את משקפי הקריאה, נכנס גבר גבוה, נעזר במקל הליכה, מקריח עם שרידי שער שיבה.
הוא היה לבוש בחליפה חומה, למרות החום.
"שעיינדאלע?" הוא שאל.
היא הסירה את משקפיה, העיתון נשר מידה.
עיניה הירוקות הישירו מבט חודר בעיניו החומות.
היא חשבה שהיא חולמת.
זה לא ייתכן!!!
רעד חלף בגופה והרעיד את רגלה השמאלית.
"אלוהים, באיזה ניסיון אתה מעמיד אותי?" חלפה במוחה אמירה.
שקט, מתח, כאילו פתיל רועם הוצת ועוד מעט המטען יתפוצץ.
שניות אחדות חלפו, מבלי להסיר את מבטה החודר לתוך עיניו, היא לחשה בקול לא קול:
"א ת ה , ח ע ס ק ע ל ?"
"כן, אני חעסקעל ", הוא ענה בהושטת יד לעברה.
שעיינדאלע נדרכה כולה.
היא לא הרימה את ידה: "כן, א ת ה מ מ ש ח ע ס ק ע ל !"
"אני, זאת אומרת, יש לי בן בארץ, באתי לבקר אותו. התחלתי לשאול, והנה מצאתי אותך.
למרות הכל, את עדיין יפה".
שרידי יופיה היו אות ליופי צעיר..
"יפה? ממש מלכת יופי" אמרה במרירות והוסיפה, "ח ע ס ק ע ל … ע כ ש י ו? ע כ ש י ו אתה מגיע?", היא לא ויתרה.
ליבו פעם בחוזקה, הוא רצה להתקרב אליה.
"כן, שעיינדאלע, את רואה. אוי, עינייך, אותן עיניים ירוקות נפלאות."
היא לא הזמינה אותו לשבת, הוא נסער, נותר תקוע.
היא מיקדה בו מבט ישיר, חד, נוקב.
מבט דוקר כמחט, כסכין לוהטת.
" ע כ ש י ו … מה יש לך לחפש פ ה ע כ ש י ו?"
הוא שתק.
הוא נותר ללא מלים, לא כך הוא ראה את המפגש.
שקט.
עיניהם בחנו את הפנים הנוכחות מולן.
המבטים הפליגו למקום אחר.
מאוד רחוק.
חמישים שנה חלפו עברו מאז בעיירה גרבוביץ, פולין.
חעסקעל ושעיינדאלע, הזוג היפה ביותר בעיירה.
הבנות קנאו בה, הבנים חלמו עליה.
כולם היו בטוחים שזו תהייה ה ח ת ו נ ה.
אמנם, שעיינדאלע וחעסקעל עדיין לא אמרו דבר.
אבל, זה היה ברור.
לא יתכן אחרת!
יום אחד, ללא כל הסבר, חעסקעל נעלם.
אמרו שהוא נסע לאמעריקע.
לא הותיר מידע, גם לא כתב, פשוט נעלם.
שעיינדאלע הייתה המומה.
איזו בושה!
היא לא ידעה איפה להסתתר.

חעסקעל, יש לומר, החוויר, רעד קל חלף בפניו.
"אז…" הוא התחיל למלמל.
"אז אתה יכול לחזור ל א מ ע ר י ק ע ש ל ך, פה", היא נשמה עמוקות ברעד, "פה, אין לך מה לחפש, לך" קטעה את ה"אז", בקול נחרץ.
זעקת כאב.
ראשה וגופה סבו לצד השני, גבה הופנה אליו.
"למה שעיינדאלע? זה היה מזמן, הנה, עכשיו באתי…" הוא ניסה שוב.
בגבה חלף רעד חזק.
הרעד הקפיץ את רגלה השמאלית, היא לא הסתובבה.
קולה הרועד ניסר את האוויר: " ב ז מ ן ו ב ד ר ך שבאת, אתה יכול גם להסתלק… אתה יכול להמשיך ללכת… לכל הרוחות… ל ך!!!"
לא, היא לא תסתובב!
שקט.
קול ציוץ הציפורים על העצים בחוץ, לא הצליח להפיג את המתח הנורא שעלה.
שקט.
"שעיינדאלע", נשמע קולו הרועד.
גבה היה מופנה אליו, היא הכתה באגרופה על אדן החלון.
צעדיו המהוססים והקשות מקל ההליכה שלו על שביל האבנים, הפריעו את השקט, את האווירה הפסטוראלית בחוץ.
הדלת נותרה פתוחה.
שעיינדאלע לא נעה.
היא קפאה על מקומה.
גופה היה דרוך כקפיץ מתוח.
שפתיה הקמוצות הסתירו בכי עצור.
צעדי ההולך ונקישות מקלו הלכו והתרחקו.
במאמץ לא רגיל, עיניה הירוקות פנו אל הדלת שנותרה פתוחה.
הדמעה לא הסתירה את העצים והפרחים שהמשיכו בשלהם.
ריק.

31 בדצמבר 2013

בדרך לבית הכנסת

Filed under: על יהדות אישית וערכים — motele @ 7:01 pm

בדרך לבית הכנסת / מוטי לקסמן, טבת, תשע"ד.

לקראת ערב שבת.

שקט.
לאט מהלך אני,
על המדרכה הצפונית,
לתפילה בקהילה.

מעבר לכביש, במדרכה הדרומית,
איש, ילד וילדה
הולכים לבית התפילה שלהם.

"אבא, חכה"
"אבא, חכה"
לאחר הקריאה השנייה
נעצר האיש, סב לאחור ומביט.

שם, במרחק של כמאה מטר,
עומדת הילדה שקראה.
לידה, ילדה צעירה יותר.
"אבא בוא", היא קראה שוב.

האבא לא נסוג.

הוא קרא אל עבר שתי הבנות,
במרחק של כמאה מטר,
"בואו הנה, אני מחכה,
אני אקח אותך בידיים".

שקט.
הקוראת נראתה משוחחת
עם הקטנה שעמדה שם.

שקט.

"נו, אבא",
צעקה הילדה,
ממרחק של כמאה מטר.

האבא הסתובב,
גם הילד והילדה שלידו,
הלאה,
בכיוון לבית הכנסת,
לתפילה.

שקט.
הילדה הקוראת ניסתה
למשוך את אחותה הקטנה
אל האבא הגדול
ההולך לתפילה.
הקטנה סירבה לזוז.

שקט.
הילדה הקוראת
החלה לרוץ אל האבא,
אל האחות והאח,
בדרך לתפילה.

שקט.
הקטנה עקבה אחריהם
מרחוק.
לאחר שפנו לרחוב אחר,
ולא נראו יותר,
חזרה, לאט,
הביתה.

שקט.

לאבא הגדול
לא הייתה ברירה,
היה כבר מאוחר.
יש להגיע מהר, באמונה רבה,
לתפילה,
בבית הכנסת.

לילדה הקטנה
היה כל הזמן שבעולם,
היא מאוד רצתה
לחוש, בעדינות רבה,
יד מחבקת
של אבא גדול.

ערב שבת,
שבת מנוחה.

1 בדצמבר 2013

איש צדיק תמים

Filed under: Uncategorized,על יהדות אישית וערכים — motele @ 8:11 pm

"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה[…], אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ" / מוטי לקסמן, כסלו, תשע"ד.
סיפור קראתי.
סיפור על איש אחד, יחיד ומיוחד.
אחד שאין כמוהו. [א]
ממש אין.
"נֹחַ היה אִישׁ צַדִּיק
גם תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו
גם אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ [ב]
היה מאוד נוח ל"נֹחַ"!

מפליא?
האם ייתכן אחרת, ל"אִישׁ צַדִּיק שהוא גם תָּמִים" וגם קרוב מאוד לאלוהים?
וודאי שלא.
הרי "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" שמתהלך עם אלהים [ג] וודאי שלא יוטרד מדבר מה!
לכן, מובן שהיה לו מאוד נוח, ל"נֹחַ"!
דמות כזו גם אינה צריכה להיות מוטרדת מחשיבה, כי לשם מה צריך לחשוב, הרי האלוהים מנחה אותו בדיוק, אבל בדיוק רב, מה עליו לעשות. [ד]
והוא, "נֹחַ", מבצע. [ה]

אכן, מבצע???

ממש בידיו הוא בונה את התיבה?
האם תיבה שאורכה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה ורוחבה חֲמִשִּׁים אַמָּה וגובהה שְׁלֹשִׁים אַמָּה יכולה להיבנות, על ידי אחד במו ידיו, אפילו אם הוא "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים"?
האם קיסר סין בנה, במו ידיו, את חומת סין?
האם שלמה המלך בנה, במו ידיו, את בית המקדש? [ו]
ואחד, "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", בונה תיבה ענקית בעצמו, בעצם ידיו?
נו, באמת!

"נֹחַ" אכן, לא היה מוטרד מדבר.
אותו "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", הרי ידע היטב מהי מטרת בנית התיבה!
האם זה הטריד את מנוחתו?
לא, הוא הרי לא חשב, אפילו לרגע קט, להזהיר את הפועלים הרבים.
גם לא ניסה לערער על ההנחיה האלוהית לגבי ילדים [ז] או תינוקות שרק נולדו בימי בניית התיבה, כמו, למשל, אברהם שדרש מאלוהים במפגיע מאלוהים לנהוג בצדק. [ח]

טוב, אברהם לא התהלך עם האלוהים, הוא רק זבח אליו ונעמד לפניו.

מצד שני, ייתכן מאוד ש"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", שמתהלך עם האלוהים, יראה בפניה אל אלוהים בדרישה לרחמים או צדק, חוצפה רבה.
לכן הוא לא אמר, גם לא רמז דבר.
"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" אינו מבטא חוצפה, נכון?

אבל כדאי לשים לב, תמר, שבחוצפתה הוליכה שולל את יהודה, זכתה לתשבחות על התנהגותה בבחינת, מהחוצפה של צדיקה אחת יצאו כמה טובות לעולם! [ט]

אבל, תמר הרי הייתה רק אישה, ובוודאי לא צדקת תמימה…

ושאלה נוספת, האם צו אלוהי הוא ללא חרטה?
האם אין בכוח האלוהים לחזור בו מכוונתו להשמיד, כאשר החוטאים מיטיבים את התנהגותם הרעה?
אולי זה יפתיע "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", שמתהלך עם האלוהים, אבל, התשובה חיובית! [י]
כלומר, כדאי לנסות.
ויש גם חזרה מתכנית השמדה, למרות חטא, אם מישהו, כמו משה, מסנגר עליהם, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. וַיִּנָּחֶם ה' עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". [יא]

אבל, גם משה לא היה "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים".

כנראה, "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" שמתהלך עם האלוהים אינו מנסה לנקוט עמדה, זה עלול לעייף ו"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" אין זה נאה לו שהוא ייראה עייף…

לחשוב זה אולי קשה.
אבל, לשתות, אפילו להשתכר וגם ליפול עירום לתרדמה, זה לא קשה… [יב]
אם יכולתי הייתי שואל, "אינך מתבייש נח, 'אִישׁ צַדִּיק תָּמִים'"?
במחשבה שנייה, גם לבושה, צריך מעט חשיבה…

העולם נברא, היה קין, היה "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה […], אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ".[יג]
היה גם סתם אנוש, שאינו מאיים, גם אינו מתהלך עם אלוהים, רק פונה אל אלוהים, "וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'". [יד]

איני יודע, אבל ייתכן שהתנהגות "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה […], אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ" עמדה לנגד עיניו של אפיפיור מסוים שברדת מבול שחור ממורשת קין, באירופה, בשנות הארבעים במאה הקודמת, גם הוא לא נקט עמדה…
ויש גם כיום במקומות שונים בעולם, גם בחברתנו, כאלה שהם, לפחות בעיני עצמם, צדיקים תמימים שמתהלכים עם אלוהים שלהם, ויודעים מה רצונו…

אז, אני הקט, מבקש,
פקח את עיני
ושמור אותי אלוהים,
מאנשים צדיקים תמימים
שרוממות האלוהים
בלשונם
אבל, אינם מבחינים
באדם.

הבהרות ומראה מקום
א. סיפור קדום על מבול, בנוסח אחר, מצוי בספרות האכדית בשם אתרח'סיס, ש. שפרא וי. קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב 1996, עמ' 88–130.
ב. בראשית ו, ט. רק על דמות אחת נוספת נאמר, "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים; וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה, כב; כד); אבל פרט לכך ולציון גיל וילדים, לא מסופר עליה דבר.
ג. "אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ" (בראשית ו, ט).
ד. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ […] עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (בראשית ו, יג… יד–טו).
ה. "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו, כב).
ו. "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'" (מלכים א ו, א).
אבל, לגבי שלמה הכתוב מבהיר היטב, "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר. לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל־הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית. וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" (מלכים א ה, כט–לב).
ז. אולי אפילו חברים של ילדי נח, שֵׁם, חָם וְיָפֶת.
ח. "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כב–כה).
ט. "אמר רבי יהודה מחציפותא דצדקת חדא נפקן כמה טבאן לעלמא" [= מהחוצפה של צדיקה אחת יצאו כמה טובות לעולם] (זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות דף עא עמוד ב).
ויש הרואים בכך עזות דקדושה, כלומר, מידת עזות הפנים והחוצפה של תמר נותבה אל צד הקדושה והחיים.
י. "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (יונה ג, י).
יא. שמות לב, ט–יא, יד.
יב. "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כ–כא).
יג. בראשית ו, ט.
יד. בראשית ד, כו.

21 בנובמבר 2013

קין עדיין?

Filed under: Uncategorized — motele @ 8:36 pm

נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ / מוטי לקסמן, כסלו, תשע"ד.

 

שָׁעַטְתָּ יָשָׁר לְעֶבְרִי,

כְּאִילוּ;

אוֹת כָּתוּב מַרְתִּיעַ

עַל מִצְחֲךָ.

 

"מְשֻׁגָּע, מְשֻׁגָּע"

צָרַחְתִּי,

מְּלֵא אֵימָה.

 

קַיִן,

מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם,

בְּשֵׁם הַצִּוּוּי הַאֱלֹהִי,

"נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ",

אֵינְךָ חָדֵל לָרוּץ,

אַלְפֵי שָׁנִים.

 

אָז, לְמַעַן הַשֵּׁם,

לָמָּה, מַדּוּעַ

אֵינְךָ מַצְלִיחַ

לִבְרֹחַ

הַרְחֵק

מְעַצְמְךָ?

ו…

3 באוקטובר 2013

פרשת נח

Filed under: פרשת השבוע שלי — motele @ 6:49 am
Tags: , , ,

פרשת נח, המבול מסמן תקווה? / מוטי לקסמן, תשע"ד.
"בְּיָמִים קְדוּמִים קְדוּמִים/ הַכֹּל הָיָה שֶׁמֶשׁ //
וְהַכּל הָיָה הָר / וְהַבִּקְעָה בַּחֲלַל הָהָר / וְהַכֹּל הָיָה בִּקְעָה / וְהָהָר בְּחֵיקָהּ. //
וְכַאֲשֶׁר אֱלֹהִים גְּדוֹלִים וּרְחוֹקִים / הִזְרִיעוּ תֵּבֵל לָלֶדֶת / רָאוּ כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם רְחוֹקִים /
אַגָּדָה אֶל עֶצֶב נוֹלֶדֶת / וְהֶחְשִׁיכוּ פְּנֵיהֶם הָלוֹךְ וְחָשׁוֹךְ / וְעֵינָם הָיְתָה דִמְעָה //
וְהַגְּשָׁמִים הֵחֵלּוּ לָרֶדֶת." [א]
המבול.
"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי־נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". [ב]
המבול בא.
כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם רְחוֹקִים… הֶחְשִׁיכוּ פְּנֵיהֶם הָלוֹךְ וְחָשׁוֹךְ / וְעֵינָם הָיְתָה דִמְעָה, וְהַגְּשָׁמִים הֵחֵלּוּ לָרֶדֶת.
מים רבים יורדים מהשמים.
למה?
חלפו עשרה דורות מאז ששת ימי הבריאה. [ג]
העולם הרי בטוב נברא.
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב, וגם וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד.
בטוב ובטוב מאוד.
אז למה?
מאז הבריאה, היקום התפתח, גם האדם.
הכל טוב? הכל טוב מאוד?
לא בדיוק.
האנושות המתפתחת אינה משקפת טוהר, טוב וסדר.
בין בני האדם יש גם תופעות של רוע, של כאב.
האדם אמנם התקדם, גם הרוע גבר, גבר מאוד:
"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם". [ד]
וְעֵינָם הָיְתָה דִמְעָה, המבול שוצף.
האלוהים מתואר כמלא אכזבה מתפקוד האדם: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". [ה]
האכזבה כה קשה עד כי מתקבלת ההחלטה להשמיד את כל אשר על פני הארץ: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". [ו]
החלטה זו מעוררת שאלות רבות, כמו, האם גם הנמלים חטאו? גם התינוקות היו בעלי יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם?
אבל, הפעם נתייחס להיבט אחר.
המבול, כמו סיפורים אחרים בתנ"ך מהווה הזדמנות לשוללי האמונה והישות האלוהית לטעון, למשל, "אלוהים של הברית הישנה […] קנאי הגאה בקנאותו, […] לא הוגן לא סלחני, […] טרוף גדלות ודורש-רע גחמני". [ז]
האומנם זו האפשרות היחידה להבין את סיפור המבול? [ח]
אכן, התיאור המקראי מתאר השמדה מוחלטת.
האם יש אפשרות לראייה אחרת?
כן, אפשר!
סיפור המבול בחומש בראשית הוא בשלבים הראשונים של התארגנות העולם האנושי. בפרקים אלה מוצגת תמונה של התפתחות האנושות, שלב אחר שלב, לפי המקרא.
אז, על רקע האכזבה האלוהית ניתן, אולי, לראות את המבול כניסיון רדיקלי ליצור אנושות חדשה?
האם הכתוב במקרא מעורר ציפייה זו?
לא.
המבול הוא ניקוי מוחלט, ניקוי טוטאלי.
הכתוב אינו בא לתאר אפשרות של חברה אנושית אחרת.
אם הכתוב היה רוצה לעורר ציפייה זו, הכתוב היה שב ומתאר בריאה חדשה, אדם חדש, אדם שונה. [ט]
סיפור המבול מבהיר, באופן חד משמעי, ציפייה ליצירת אנושות חדשה טהור וזכה, אינה ריאלית.
אכן, הפעם אין אשליות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"! [י]
אם-כן, אין לסמוך על בני האדם עצמם.
עצוב? מדכא? מייאש?

לא, כי מיד אלוהי ישראל מבהיר מיד, באופן שאינו משתמע לשתי פנים,
"לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם […] וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". [יא]
אכן, הכתוב מכיר בטעות שבמבול ואף סופר תהלים מדגיש זאת, ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם". [יב]
אחרי שהאלוהים הושיב את המבול גם הוא התיישב.
המציאות הריאלית של בני האדם היא שיש ביניהם כאלה שתפקוד ערכי, שמעשה מוסרי אינם קוד התנהגות נבחר, בשבילם.
האם בשל הסוטים, בשל הפושעים יש לפגוע בכולם?
לא, הכתוב מציע דרך אחרת,
כדי להמעיט ברוע ובנזק צריך מסגרת ברורה.
צריך לקבוע הנחיות, צריך לנסח כללים למניעת רע, כך שרק העובר עליהם ייפגע.
כדי להמעיט את הרע, באים כללי המוסר.
וכך נוהג הכתוב, הכלל הראשון מנוסח, שימו לב, מהו, "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". [יג]
לא פחות ולא יותר, הכלל הראשון מציג את קדושת חיי האדם, כל בני האדם!
יתר-על-כן, הביטוי "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" מופיע פעמיים בלבד בכל המקרא, בבראשית פרק א, וכאן.
כלומר, חייו של כל אדם בכל מקום וזמן, הם קדושים, אסור לפגוע בהם.
זה אינו ביטוי של אלוהים "דורש-רע גחמני", זו אינה נסיגה.
להיפך, זו הנחת יסוד חשובה מאין כמוה, לחברה מתוקנת שתדע לפעול גם נגד מעשי הרוע.
טענה זו עולה בקנה אחד גם עם התפיסה היהודית, שלאחר המבול נקבעה התשתית למערכת מוסרית לבני האדם, מה שמכונה "שבע מצוות בני נח". [יד]
האשליה למציאות של גן-עדן, נמוגה.
בני האדם חיים בעולם בו יש גם עושי רע, לכן, הכרחי שבהתארגנות חברתית תושתת על בסיס כללי מוסר.
תארו לכם, אילו כל בני אנוש היו מאמצים רק את הצו "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". [טו]
צו האוסר באופן מוחלט פגיעה באדם.
הקשת היפה בשמיים תהייה אז אות, לא רק לאי-הישנות של מבול, [טז] אלא לאור זורח לכל בני האדם.
במצב כזה, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם רְחוֹקִים, שאפילו ְעֵינָם הָיְתָה דִמְעָה, תהיה זו של אגדה על שמחה נולדת…

הארות ומראה מקום
א. אמיר גלבוע, קְטָף, תל אביב 1981, עמ' 6, מוקדש לשאול המשורר.
ב. בראשית ז, יא-יב.
ג. "עשרה דורות מאדם עד נח" (מסכת אבות ה, ב).
ד. בראשית ו, ה.
ה. בראשית ו, ו.
ו. בראשית ו, ז.
ז. ריצ'רד דוֹקינס, יש אלוהים? תל אביב 2008 (המקור פורסם בשנת 2006), עמ' 51.
ח. אגב, סיפור מבול מופיע גם במקורות אחרים במזרח הקדום, אמנם בהבדלים משמעותיים מהסיפור בבראשית.
למשל סיפור המבול הבבלי בתוך ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב 1996, עמ' 88–131.
ט. וודאי מוכרות לך כל האידיאולוגיות שחרתו על דגלם בריאת אדם חדש. ידוע לך, מה הייתה התוצאה?
י. בראשית ח, כא.
יא. בראשית ח, כא. אגב, זה לא מתאים לתיאור של דוֹקינס, "קנאי הגאה בקנאותו, […] לא הוגן לא סלחני, […] טרוף גדלות ודורש-רע גחמני".
יב. תהלים כט, י.
יג. בראשית ט, ו.
יד. א. מצווה למנות דיינים לצורך השלטת חוק ומשפט בחברה האנושית, ב. איסור לגדף את שם ה', ג. איסור עבודה זרה, ד. איסור גילוי עריות, ה. איסור שפיכות דמים, ו. איסור גזל, ז. איסור אבר מן החי (איסור לחתוך מבעל חיים אבר בעודנו חי ולאכלו).
"כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אינו מחסידי אומות העולם אלא [[אם נוהגים על-פיהן]] מחכמיהם" (אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בן נח] עמוד שסב טור 1).
טו. בראשית ט, ו.
טז. "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (בראשית ט, יג).

9 ביולי 2013

אישה בפריז

Filed under: סיפורים — motele @ 9:56 am
Tags: , ,

היא, לכיכר פריז / מוטי לקסמן, תמוז, תשע"ג

דלתות הכרמלית נפתחו
היא יצאה לאט מהקרון.
לא העיפה מבט הציד.

ראשה היה זקוף
מבט עיניה בחלל,
היא במקום אחר.

פניה מתוחים, מאוד.

רגליה נעות לאט.

למה למהר?
הכל תם.

אילו לא צעקה,
אם לא הייתה מסרבת,
אם הייתה מקשיבה
אולי?
ייתכן, שהיה אחרת?

אחרת? ייתכן?!

לא!
זהו, הגיע הזמן!
די!

אבל הזרת הימנית נעה
ללא מנוחה,
הרעד בלחייה השמאלית
בכל זאת, אינו פוסק,
שפתיה קפוצות, מדוע?
רגלה המורמת
חוזרת לקרקע,
בהיסוס,
כאילו מחפשת יציבות,
אולי תמיכה?

משקפי השמש הכהים על עיניה
מסתירים היטב
דמעה עקשנית מאוד.

"סליחה!"
היא נתקלה בעוצמה רבה
בעגלת תינוקת שנעה לפניה.

"גברת תסתכלי לאן את הולכת!"
היא שמעה צעקה.

ואז ראתה
שתי עיניים מחייכות
מפנים רכות של תינוקת
לא כעסה,
לא נבהלה.

היא הסירה את משקפיה,
הביטה בתינוקת בחיוך רך.
התינוקת הניפה ידיה הקטנות
מעלה, מטה.

לא, היא לא תיפול!
דמעת עינה,
פרחה, התנדפה.

משקפיה נותרו בידה
היא ממשיכה
במבט ישיר
קדימה,
לכיכר פריז,
בחיפה.

2 במאי 2013

פרשת בְּהַר – בְּחֻקֹּתַי, אלוהים גם האדם

Filed under: פרשת השבוע שלי — motele @ 5:22 am

פרשת בְּהַר – בְּחֻקֹּתַי, אלוהים גם האדם / מוטי לקסמן, תשע"ג

בין כתלי האקדמיה ניתן לשמוע דברים שונים ומגוונים מאוד, נכון?
אני, למען הדיוק, לא שמעתי קראתי, "ביוון הקדומה קיבל האדם את מעמדו כמרכז הבריאה וכמי שנועד להבין אותה. באותה תקופה בה 'גילו' בירושלים את אלהים, באתונה 'גילו' את האדם". [א]
האומנם?
פרשת השבוע מזמנת לנו הזדמנות הולמת לדון בהנחה התפתחותית זו.
לפרשת השבוע שתי צלעות, האחת בְּהַר – השנייה בְּחֻקֹּתַי.
פרשת השבוע בצלעה הראשון, נפתחת בקדושה, "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". [ב]
קדושה של מה?
נשים לב, זו אינה קדושה של האלהים, אין באמירה הזו הענקת קדושה למקום גם לא קדושה לאתר, ואפילו, זו אינה קדושה של אבן כלשהי במקום כלשהו על פני החלד.
זו קדושה אחרת.
לפנינו קדושת הזמן.
נכון, גם על קדושת השבת אפשר לומר שזו קדושה של זמן, נחזור לכך בהמשך.
בשלב זה נדון בשנת החמישים.
בואו נחזור ונקרא, "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". [ג]
אנו קוראים כתוב שזמנו מקביל בערך להתגבשות הפילוסופיה היוונית, [ד]
זמן של אלפי שנים לפני הנשיא לינקולן, ולפני המהפכה הצרפתית.
ובאותו כתוב מודגש, אין עבדות לעולם, אין עבדות לנצח. [ה]
השחרור חל על כל יושבי הארץ.
"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". [ו]
ואם זה לא ברור, הרי מודגש, "אין דרור אלא לשון חירות". [ז]
ובאיזה תנאים, אפשר לדבר על חירות?
"וגם במה שביניכם לבריות; תעשו שלום ותמחלו איש את רעהו. בל תהיה ביניכם קנאה ושנאה ותחרות. וזהו "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ", כי תמחלו כל איש אשר בשנה ההיא את כל יושבי הארץ בל יהיה לאיש שעבוד אשמת דבר על חבירו". [ח]
"וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" למה שהוחזקה משפחתו הוא שב […] וכן הוא אומר בגאולה. תשובו לרבות את האשה". [ט]
ובכן, אמירה לפיה אין עבדות לנצח, מחילה בין אישית, שחרור נשים כמו עבדים ממין זכר; האם כל אלה הם בבחינת "בירושלים 'גילו' את אלהים" בלבד, או שכתוב זה מתאר גם את "גילוי האדם"?

הזכרנו לעיל את קדושת השבת.
"הקדושה ההיסטורית", בניסוחו של אחד העם, [י] מבוססת וודאי על קדושת השבת, בניסוח "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", [יא] וגם בניסוח "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". [יב]
ובמה מתבטאת קדושת השבת?
הטעם לקדושת השבת מופיע שלוש פעמים בתורה.
בתיאור בריאת העולם, מתוארת קדושת השבת, כקדושה על ידי האלוה, לציון השלמת בריאת העולם, "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". [יג]
במעמד מתן תורה בהר סיני, מתוארת הקדושה האלוהית, אבל יישומה הוא על ידי חובת שבתון שבועי על ידי כל הדרים במדינה, "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". [יד]
בחומש דברים, בנוסח השני של עשרת הדברות, תוספת חשובה, בתיאור הכללי של השבת, [טו], "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". [טז]

נעיין עתה בצלע השנייה של פרשת השבוע.
"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". [יז]
הזהות, או המחויבות ההדדית, היא המנוסחת כאן, "הָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים", ובהמשך ישיר, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם".
מה פירוש "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם"?
יונתן מבין בכך ביטוי לקדושת עם ישראל, "ואתם תהיו לשמי לאומה קדושה". [יח]
רש"ר הירש מבין בכך השגחה אישית. [יט]
אמירה זו מזכירה את האמירה שכבר שמענו בפרשת תרומה, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". [כ]
מה פירוש וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"?
יש המבינים זאת כרוח אלוהים השוכנת בתוך כל המקיפים את המשכן. [כא]
המלבי"ם מבין זאת באופן אישי יותר, "וצוה וכן תעשו שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו". [כב]
מכל האמירות האלה עולה דבר פשוט, במקרא מתואר קשר קרוב ואינטימי בין אלוהים לעם ישראל, הקשר הזה הוא על בסיס חירות של האדם.

צירוף היבטי הדיון השונים, עד כה, האם מצדיקים את האמירה האקדמית, "ביוון הקדומה קיבל האדם את מעמדו כמרכז הבריאה וכמי שנועד להבין אותה. באותה תקופה בה 'גילו' בירושלים את אלהים, באתונה 'גילו' את האדם"??? [כג]
אני הקט סבור אחרת.
איני ממעיט בתרומת חכמת יוון הקדומה לתרבות האדם על מרכיביה השונים.
אבל, אין זה מוציא, את "גילוי האדם" במקרא, בהיבטים שונים.
אין אדם פשוט
אבל זה בכלל לא
פשוט
להיות
בן אדם.
זאת, על פי תורת ישראל, גם על פי חכמת יוון.

והעיקר,
אם הרעיון קדוש, אם המבנה קדוש, אם האבן נושאת קדושה,
סיכוי גדול שהאדם עלול להיות קרבן, למען קדושתם.
אם האדם קדוש, קדושות הרעיון, קדושת המבנה, קדושתם לא תומעט, גם קדושת האבן לא תִּיפָּגַע!
לכן, אני איני מפסיק לשיר גם להפיץ לעורר שירה:

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ
חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה
לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא גַּם בַּטּוֹב,
לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.

בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם
הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,
אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק
וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל
הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.

לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט
אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי
בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר
עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם
יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם
כָּל אָדָם כָּל אִשָּׁה חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת
הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא. [כד]

הבהרות ומראה מקום
א. מיכה אנקורי, הלב והמעין, חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, תל אביב תשנ,א, עמ' 64.
ב. ויקרא כה, י.
ג. שם, שם.
ד. זמנו של עזרא הסופר הוא בערך 450 שנה לפני הספירה, וזה גם זמנו של סוקרטס ביוון.
ה. אל נשכח, הדמוקרטיה האתונאית חלה אך ורק על אזרחים בעלי זכויות, לא על כל התושבים.
ו. ויקרא כה, י.
ז. בבלי, ראש השנה ט, ב.
ח. אלשיך לויקרא כה, י.
ט. ילקוט שמעוני, תורה, בהר רמז תרנט.
י. אחד העם מדבר על קשר הדוק בין היהדות לעם ישראל, [יג] "אפשר לומר בלי שום הַפְרָזָה, כי יותר משישראל שמרו את השבת – שמרה השבת אותם […] אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש את כל הדר הקדושה ההיסטורית… [של] "מתנה טובה" זו, [השבת הקדושה]. [יד]
יא. שמות כ, ח.
יב. דברים ה, יב, אפשר לצרף גם את הניסוח הבא, "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, יא).
יג. בראשית ב, ג.
יד. שמות כ, י.
בהמשך מופיע גם הטעם של השלמת בריאת העולם, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, יא).
טו. "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".
טז. דברים ה, יד.
יז. ויקרא כו, יב.
יח. "ואשכין כבוד שכינתי ביניכם ויהיה מאמרי לכם לאלהים גואל ואתם תהיו לשמי לאומה קדושה" (כתר יונתן, ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יב).
יט. "והתהלכתי בתוככם. אהיה קרוב במישרין – לא רק לחיי הכלל ולגורלו – אלא גם לכל פרט ולכל משפחה שבקהלכם. אתגלה בגורלו ובחייו של כל יחיד ושל כל בית, כי אשגיח עליהם בהשגחה מיוחדת ואנהיג אותם מקרוב" (רש"ר הירש ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק יב).
כ. שמות כה, ח.
כא. "ושכנתי בתוכם. ולא אמר בתוכו לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל שיקיפו המשכן בד' דגלים" (אור החיים שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ח).
כב. "ועשו לי מקדש. כבר בארתי ברמזי המשכן שענין המשכן היה קבוצת כל נפשות ישראל לקומה שלמה מתיחסת עם האלהות שבעולם הגדול, שעולם הגדול הוא המקדש של מעלה, […] ועז"א שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו. שמאז נמשך השפעת ה' בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין א"ע להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמ"ש ה' לדוד (ש"ב ז) והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', ר"ל שאתה בעצמך תהיה בית לה'" (מלבי"ם שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ח).
כג. מיכה אנקורי, הלב והמעין, חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, תל אביב תשנ,א, עמ' 64.
כד. מוטי לקסמן, האדם קדוש הוא, תמוז תשע"ב. לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת…".

העמוד הבא »

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.