לחג השבועות

"מה, אתה דתי?" הרהור לחג השבועות / מוטי לקסמן, סיוון תשע"ב

"וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" [א].
חג שבועות על הסף, "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" [ב].
"שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" [ג].
שבועות הוא אחד הרגלים. אבל, הוא היחיד שאין לו מועד עצמי, אלא תלוי חג הפסח, "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת" [ד].
בשבועת אין מצות, גם לא ליל סדר, גם לא סוכה; ומשכו רק יום אחד ולא שבעה…
ובכל זאת, ברכות מגיעות.

"חודש טוב לך, חג שמח שיהיה לך", ברכתי אותך.
"מה, אתה דתי?", שאלת.
לא עניתי על השאלה.

דתי?
האם ברכה לטוב מציינת אדם "דתי" בלבד?

מה זה "להיות דתי"?
הכרתי פעם ירושלמי, גלוי ראש וללא חתימת זקן. שוחחנו, בין השאר, הוא סיפר לי, "כל בוקר אני מניח תפילין", הרמתי גבותיים בתמיהה גלויה.
אותו ירושלמי חכם, הבחין והוסיף בנועם, "זה הקשר לי ליהדות".
הוא דתי?

בכל אופן, שבועות, כמו פסח וסוכות הם מועדי ישראל, חגים דתיים.
כך צווינו, "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" [ה].

כתוב, "כָּל זְכוּרְךָ" האם זה חל על כולם, כל אחד מצוּוֶה?

זיכרון נוסף.
בילדותי היינו נוסעים לקראת חג השבועות לקיבוץ גבעת השלושה, שם גר דודי, דוד יאנקעל ז"ל.
גבעת השלושה לא היה קיבוץ דתי. אבל, אז, באותם ימים, קיבוץ הוא היה…
ושם חגגו בשדה, בישיבה על חבילות חציר, את הבאת ביכורים.
בשירה, בריקוד, בשמחת תודה על ברכת התנובה בגן, בשדה, במטע, בדיר, ברפת, בלול, גם בבית התינוקות.
היה מאוד שמח, לעתים גם מרגש.
עלמות חן, לבושות לבן, ולראשיהן זר פרחים, שרו ורקדו.
עלמים חסונים בחרמשים קצרו תבואה, לפי קצב השירה.
טרקטורים עברו ועליהם הביכורים.
היה קיבוץ, והיה שמח.

אבל, "אָנֹכִי איני בּוֹקֵר גם לא בּוֹלֵס שִׁקְמִים" [ו].
מה לי ול"בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים"?
מֵאַיִן אביא, "הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב" [ז]?

אז מה, לא אחגוג את חג השבועות?

לא אחגוג, אם אשאר צמוד ומרותק למלים בלבד, אכן, אין משמעות-משמעותית ל "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" [ח], לגבי!
אבל, אם אני בודק את הרעיון, את משמעות המלים הרי יש אפשרות שזה לא ישאר רק זיכרון יקר מהקיבוץ של ימים שחלפו.

אני טוען, זה רצוי ואפשרי גם כאן, גם בהווה.

מהו הרעיון? מהי המשמעות?
לטעמי, יש כאן שני היבטים חשובים
א. להיות ער ולגלות, לזהות את החדש.
ב.לדעת להודות על כך, בכנות מלאה.

אכן, יש חדש כל הזמן.

בין כתיבה לכתיבה, לרחוב יצאתי להמשך "עיבוד ההשראה"…
ראיתי, נהג עייף, חמור סבר, מתיישב על מדרגות בנין, מוציא שקית ובה כריך עבה.
"בתיאבון", אמרתי לו.
חיוך פשט על פניו העייפים, "תודה" הוא ענה, ופניו רוך הביעו.
חיוך חדש.

וגם, אישה צעירה, הילכה בשדרה ולפניה עגלת תינוק, והתינוק השמיע קול תלונה.
האישה, הרימה את התינוק, הוא נרגע, גם האישה.
חדש.

תגידו מה חדש יש בכך?
גם פירות האילן היו אשתקד, כעת הם חדשים.
התחדשות יש פה בפני הנהג ובהרגעת התינוק.

חידושים או התחדשויות כאלה, אינם מגיעים אלי מאליהם.
תלוי רק בי.
אם אני קשוב לעולם, אם אני פתוח למתרחש, לקיים, למתהווה, למתרחש אזי אגלה הרבה מתחדש, וביכורים רבים יהיו לי. כך, "אני יכול לשמוח איך שבא לי [...] התינוקות פתאום יודעים ללכת / ובני השש יודעים פתאום לקרוא / והאופה אופה לי את הלחם / וזהו זה החג בהדרו // [...] הללויה בגלל דברים כאלה / הללויה אני עדיין שר / הללויה יום יום ואיזה פלא / הללויה לחג שלא נגמר" [ט].

זוהי משמעות "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", שמחה דבר חשוב היא.
שמחה ממלאת את האדם בחדוות-חיים.
בסתם יום של חול [י] וודאי גם במועד.

על כך ראוי שאודה, ואני מודה.

ועל השאלה עדיין לא השבתי.

ביכורים במובן הרחב ושמחה אמיתית, הם מציוני חג השבועות.
וזה חשוב מאוד.

אבל, חג השבועות מציין גם עת מתן תורה, הקשיבו.
אוּרִי וְאַהֲרֹן בני השש לא הבינו מה קורה. הם עדיין זכרו היטב איך עברו בתוך הים מבלי להירטב, רק לפני שלושה חדשים.
והנה הם ראו שכל הגדולים שוב מתחילים להתרגש.
להתרגש?
הם היו ממש במתח.
כולם התאספו מסביב להר סיני.
פתאום היה שקט, מאוד שקט: בני-ישראל לא הוציאו הגה מפיהם, כלב לא נבח, חתול לא יילל, פר לא געה, עורב לא קרא, ממש כך מתואר, "א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, "שְׂרָפִים לא אמרו זֶה אֶל זֶה קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ", הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ" [יא].
כולם עמדו והראש מופנה לראש ההר.
פתאום נשמעו קולות חזקים, ברקים האירו את השמים ואז ענן כבד כיסה את כל ההר.
ומתוך הענן, מראש ההר נשמע פתאום קול שופר חזק מאוד, וקולו הלך והתגבר, הלך והתגבר ויצאה אש גדולה וכל ההר ממש רעד.
מתוך קול השופר, מתוך הענן ומתוך האש נשמע אלוהים אומר: "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" [יב].

התורה, ניתנה.
בחג שבועות חוגגים זאת.
איזו תורה קיבלנו?
"שבעים פנים לתורה" [יג] ויש תפיסות שונות.

מותר גם לי לומר, הפנים שאני מוצא בתורה, התורה הקרובה לליבי היא שכל "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" [יד].
אני מוצא חיזוק לכך בעשרת הדיברות, ובמיוחד בפתיחה.
הציון שבראש עשרת הדברות על החירות מדבר, "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
תורה זו, "תורת חיים היא".
חיים של בני חורין הוא בעל שני פירושים, לפחות, א. חירות החשיבה. ב. איסור על מניעת חירות מאחר. כך אני מבין את השיתוף הכללי בשמחה, "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" [טו].

תורה כזו, רק טוב בה.

חסידי ברסלב מציעים משמעות נוספת לחג השבועות.
"שבועות זה חתונה בין בורא עולם החתן – לכנסת ישראל הכלה.
שלושת הימים לפני חג השבועות נקראים שלושת ימי ההגבלה, אנחנו עדיין בתוקף של ספירת העומר ונמצאים בעליה גדולה קרוב לשער ה' 50 יום חג שבועות, [...] ומתחילים להתכונן, כמו עם ישראל שהתכונן למתן תורה , בשלושת ימי ההגבלה מתכוננים כמו כלה לחתונה , [...] בימים אלה צריך שתהיה הכנה גשמית ורוחנית" [טז].

ומה היא הכנה גשמית ורוחנית?
זו הפנמה כנה של תורת חיים לנֹעַם ולשָׁלוֹם, רק כך תהיה זו "חתונה" ש"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" [יז].

ביכורים שהם בבחינת קשב להתחדשות בעולם והודיה על כך, תורת חיים ועל כן, "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" [יח].

חג שבועות, הרגל הקצר ביותר מבין שלוש הרגלים, כולל הרבה – ביכורים, הודיה, תורה, שמחה.
אכן, שמחה גדולה.

שאלת "מה, אתה דתי?"
לא השבתי.
אבל , ברכתי.
אמן.

הארות ומראה מקום
א. שמות לד, כב.
ב. דברים טז, י.
ג. שמות כג, יד. פסח, שבועות וסוכות.
ד. דברים טז, ט.
ה. שמות לד, כג.
ו. בעקבות עמוס ז, טו.
ז. מלכים ב ו, כז.
ח. שמות לד, כב.
ט. נעמי שמר, יש לי חג.
י. "יום גבוה ונישא / עד גגות חבלי כביסה / ומחספס כאספלט שבכבישים. / אך מוזר איך יום כזה / מתפעם לו בחזה / ומתנוצץ בעיני האנשים" (יוסי גמזו, סתם יום של חול).
יא. שמות רבה (וילנא) פרשה כט.
יב. שמות כ, ב.
יג. אבן עזרא הקדמה לתורה.
יד. משלי ג, יז–יח.
טו. דברים טז, יא.
טז. http://www.breslav.co.il/?category=books&subcat=1&pageart=810
יז. משלי ג, יז–יח.
יח. דברים טז, יא.

יום ירושלים

יום ירושלים: על אבנים, על קדושה ועל תקווה / מוטי לקסמן, אייר תשע"ב

יום ירושלים.
"כולם" יבואו לירושלים ביום ירושלים, גם השנה, תשע"ב.
"כולם", הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, המשפחות השכולות וגם אזרחים בוגרים, נוער וילדים.
יבואו לזכור, להזכיר.
בהר הרצל, בגבעת התחמושת, גם בשער האריות.
לפני ארבעים ושלוש שנים מלחמה הייתה , שישה ימים.
ניצחון גדול.
נפלו רבים.
העיר ירושלים "העיר אשר בדד יושבת / ובליבה חומה" [א], שוחררה, החומה אשר "בליבה" הוסרה.
ירושלים אוחדה.
ירושלים מאוחדת?
איך יודעים מה מאוחד?
ירושלים עיר הינה. גם תל-אביב, היא עיר. ואפילו כפר סבא.
בירושלים אבנים יש, בנינים גם עצים ואפילו פרחים.
בתל אביב, גם בכפר סבא.
ובכלל לעיר יש לב?
גם בתל אביב יש לב, "לב דיזנגוף" ויש קולנוע לב.
לכל עיר יש לב אחר?
רגע, תאמרו, מה איתך, הלא בכפר סבא גם בתל אביב אומר החתן, לפני שבירת הכוס, "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" [ב].
ובירושלים אומר החתן פסוק שונה?
האם הוא אומר, למשל,"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ תל אביב או כפר סבא תִּשְׁכַּח יְמִינִי"???
נו, באמת איזו שאלה!?
הרי רק לירושלים יש יום ירושלים, ו"אלפי דורות חלמתי עלייך, / לראות, לזכות, באור פנייך! [ג]"
על מה החלום? לאיזה אור כמהים?
"מקדש, מלך, עיר מלוכה" [ד].

אבנים
היום אין מלך גם לא מקדש, אבל יש הממשיכים לחלום, "בירושלים ישנו / איש לגמרי לא צעיר, / שבנה הרבה בתים / בכל פינות העיר. // הוא מכיר כל סמטה, / כל רחוב ושכונה, הוא בונה את העיר / כבר שבעים שנה. // והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה, / יניח למקדש את אבן הפינה" [ה].
ויש שאינם בנאים, אבל להזדהות מלאה שואפים, "עם כל אבן מתגוללת שימוני בפרצה / וחזקוני במקבות, [...] מה טוב וידעתי, כי אבן אני ככל אבני ירושלים, / ומה אשרתי בהתקשר עצמותי עם החומה, [...] קחוני עם האבן הירושלמית ושימוני בכתלים / וטוחו עלי טיח, / ומחומת הקיר ירננו עצמותי הכלים / לקראת המשיח"[ו].
אבן, אבנים.
מצד אחד, יש בירושלים "תרדמת אילן ואבן" [ז].
ומצד שני, המעיד על עצמו "איש ירושלים אני" [ח]. טוען, "האבן הירושלמית היא האבן היחידה שכואבת, יש בה רשת עצבים".
האם אבן ירושלמית מסוגלת לכאוב מכיוון ש "יש אנשים עם לב של אבן, / יש אבנים עם לב אדם" [י]?
ויש המבהירים, אבן הירושלמית נצחית היא, "אבן זו לעולם אינה נפגמת ואינה מתבלית. דורות חולפים עליה, גווניה המחוספסים מתכהים קמעה, והיא עודנה נשארת במלוא חיוניותה, כאילו אוצרת בתוכה את אור קרני שמש הקיץ הלוהטת ואת רעננות הקור והגשם"[יא].
אם כן, האם האבנים הנצחיות, המסוגלות לכאוב ושהן בעלות לב אדם, אוחדו לפני ארבעים ושלוש שנים?
כעת האבנים מאוחדות?
האם האחדות הנחגגת ברוב המון ביום ירושלים היא אחדות האבן???
רגע,
"אבנים עפות מכל רוח / ולכל הרוחות. זורקים אבנים, / [...] האחד על השני [...] היש עוד בארץ אבן שלא זרקו אותה / ולא בנו בה [...] ולא זעקה מקיר ולא מאסו בה. הבונים" [יב].

אז אולי האחדות הנחגגת היא אחדות זרוקה או אולי היא אחדות נזרקת?

ובכל זאת האם נוכל לומר שאחדות הוא התואר המשקף את ירושלים???

אתנחתא.

קדושה
לא על תל אביב, וודאי גם לא על כפר סבא, מתאים להחיל את התואר, קדושה.
בירושלים, כך נראה העניין מתבקש.
ראשית, ירושלים נתפסת כעיר תורה, "ב. ישב לו [...] והיה בוכה אמר לו אביו, [...] ולמה אתה בוכה? אמר לו, איני בוכה אלא שאני מבקש ללמוד תורה.
ג. [...] נגלה עליו אליהו זכור לטוב אמר לו, בן הורקנוס [...] אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה לך לירושלם" [יג].
ומה הטעם לעבור לירושלים כמקום לימוד תורה מומלץ ומועדף?
הרי "כל מי שהוא מתפלל בירושלים, כאילו מתפלל לפני כיסא הכבוד, ששער השמים הוא שם, ופתח פתוח לשמוע תפילה" [יד].
ואם התפילה זורמת ישר לכיסא הכבוד, מובן הוא שלימוד תורה בירושלים הוא מועדף.
מדרש זה משקף גם עניין חשוב נוסף.
מקום שמוגדר כשער השמים, וודאי קדושה יש בו, לא כן [טו]?
אכן, קדושת ירושלים מנוסחת במקומות רבים, למשל, "כל ארץ ישראל היא משכני עליון, והמקודש שבה היא ירושלים" [טז]; "ירושלים עיר הקדש" [יז]; "העיר היא ירושלים, וקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל" [יח]; "ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו" [יט].
לא רק קדושה יש בירושלים, היא גם מקור לשלום, "אמר רבי יהושע בן לוי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" [כ].

ויש שלום בעיר, יש שלום בארץ???

אתנחתא נוספת.

ירושלים במקרא
ממתי מקושרת קדושה לירושלים?
הבה נעיין במקרא.
האזכור הראשון לירושלים מתקשר לאברהם, "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" [כא].
קדושת מקום מתוארת כאן? לא, אבל יש אפשר להבין כאן תיאור של אמונה משותפת, בנועם לב.
בעת מסע כיבושי יהושע את ארץ כנען, יוזם "אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם" קואליציה של חמישה מלכים [כב] להתקיף את גבעון, שאזרחיה הצטרפו למחנה יהושע, תוך כדי העמדת פנים.
צבא ישראל, בפיקודו של יהושע, מכניע את חמשת המלכים, אפילו באכזריות, והם נתלים [כג].
האם תבוסת מלך ירושלים מחילה את ריבונות יהושע על העיר?
לא בתקופה מאוחרת יותר, במעשה פילגש בגבעה מובהר, "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ. הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
במלים אחרות ירושלים עדיין עיר נוכרית.
רק דויד "משחרר" את ירושלים. אמנם, דויד מגיע עוד לפני כן לירושלים [כה], אבל מושבו בה נקבע רק לאחר המלכתו, "בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ [...] וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד [...] וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ" [כו].
קדושה בירושלים עדיין אין.
רק שלמה, בן דויד ובת שבע, מקים את בית המקדש הראשון ויוצר את קשר הראשון בין ירושלים לקדושה, "וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'" [כז].
לתשומת לבך, "כֶּסֶף, זָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'"…
בכל-אופן, שלמה, בטקס רב רושם, מייסד את קדושת המשכן, "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן [...] בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן [...] וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים [...] וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה' [...] מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" [כח].

בית המקדש הוקם, הקדושה, קדושת ירושלים נוסדה, ושלמה מצהיר ברוב עם, "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד. וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה" [כט].

והנה, שלמה המלך הגדול, בונה בית המקדש, מבסס קדושת המקום, מצהיר האמונים לה', אינו הולך בקודש, אינו הולך בדרכי ה'.
"וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' [...] וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא" [ל].
וגם בעיני האלוהים אין זה נראה, "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' [...] אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. [...] וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם. וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה'" [לא].

בניין בית המקדש, אבני הבנייה לא מנעו…

ירושלים, אבנים, קדושה
"כולם" יבואו לירושלים ביום ירושלים, גם השנה, תשע"ב.
"כולם", הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, המשפחות השכולות וגם אזרחים בוגרים, נוער וילדים.
יבואו לזכור, להזכיר.
בהר הרצל, בגבעת התחמושת, גם בשער האריות.

מה לזכור ומה להזכיר?

בירושלים אבנים יש, בנינים גם עצים ואפילו פרחים.
יש גם, תתפלאו אולי לשמוע, יש גם בני אדם בירושלים.
יהודים, מוסלמים, נוצרים ואחרים…

יש קדושה בירושלים.
מהי הקדושה הזורחת בירושלים העיר החבוקה ב"אוויר הרים צלול כיין, וריח ארנים" [לב]?

קדושת מקום, קדושת בית המקדש.

זו קדושה של אבנים!!!

איני נגד קדושה, אדם צריך קדושה.
בני אדם, חברה, צריכים מוקדי קודש כדי לקבל שאר-רוח, כדי להאיר את החולין המעייף, כדי לערוג למצב טוב יותר, כדי להאמין במציאות עולם וחיים טובה יותר.

קדושת אבנים בלבד אין בכוחה להצמיח ולהפריח זאת.

רק קדושת האדם, רק קדושת חיי האדם, הם הבסיס לחיים של בני אדם כבני אדם.

אז שלום יהיה, גם חברות אמת בין בני אנוש, בירושלים, בתל אביב והאמינו גם בכפר סבא…

הארות ומראה מקום
א. נעמי שמר, ירושלים של זהב.
ב. תהלים קלז, ה.
ג. אביגדור המאירי, מעל פסגת הר הצופים.
ד. אביגדור המאירי, מעל פסגת הר הצופים.
ה. יורם טהר-לב, על כפיו יביא.
ו. יהודה קרני, שימוני בפרצה.
ז. נעמי שמר, ירושלים של זהב.
ח. יהודה עמיחי, ירושלים עיר ערש.
ט. ציטוט מפורסם משיר של יהודה עמיחי, לא מצאתי את המקור; אם ידוע לך, אשמח להשלים.
י. יוסי גמזו, הכותל.
יא. יהודה האזרחי, ירושלים אשר בחרתי, עמ' 282-281, על פי http://noar.education.gov.il
יב. יהודה עמיחי, "שיר זמני", גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, עמ' 139–140.
יג. פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק א.
יד. מדרש שוחר טוב, צא, בתוך גלעד בן-שך, אמנון שילוני (לקטו וערכו), לכל אחד ירושלים, עמ' 39.
טו. לתשומת לבך,נאמר "כל מי שהוא מתפלל בירושלים", האם ה"כל" חל גם על מוסלמי וגם על נוצרי?
טז. רד"ק לתהלים מו, ה.
יז. מצודת דוד לישעיהו מח, ב.
יח. תורה תמימה הערות לשמות כה, הערה י.
יט. בבלי, ברכות מד, א.
כ. ירושלמי, חגיגה ג, עט, ד /ה"ו. האמנם "כל ישראל חברים" הוא האפיון המתאים לתושבי ירושלים בהווה, גם בעבר???
כא. בראשית יד, יח–כ.
כב. "חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן מֶלֶךְ יַרְמוּת מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלוֹן" (יהושע י, ה).
כג. יהושע י, כב–כו.
כד. שופטים יט, י–יב., המשך הסיפור מורה שדווקא בגבעון, ישוב עם בני ישראל, נעשית נבלה, אבל זה נושא לדיון אחר.
כה. "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ" (שמואל א יז, נד), לאמיתו של דבר, עניין תמוה, אבל, שוב, לא בכך אנו דנים.
כו. שמואל ב ה, ה–י.
כז. מלכים א ז, נא.
כח. מלכים א ח, א [...] י.
כט. מלכים א ח, ס–סא.
ל. מלכים א ג, ג–ד.
לא. מלכים א יא, ה– י.
לב. נעמי שמר, ירושלים של זהב.

בְּגָלֶרְיָה קְטַנָּה, בָּעִיר הַגְּדוֹלָה

בְּגָלֶרְיָה קְטַנָּה, בָּעִיר הַגְּדוֹלָה / מוטי לקסמן, אייר תשע"ב

בְּגָלֶרְיָה קְטַנָּה
בָּעִיר הַגְּדוֹלָה
תַּעֲרוּכָה קְבוּצָתִית נִפְתְּחָה.
הִגִּיעוּ עֶשְׂרוֹת אִישׁ וְאִשָּׁה.

עַל הַקִּירוֹת תְּמוּנוֹת צִיּוּר גַּם צִלּוּם.
עַל כֵּנִים שׁוֹנִים, פְּסָלִים גַּם פִּסְלוֹנִים.

רֹב זוּגוֹת הָעֵינַיִם
אֵינָן מְמֻקָּדוֹת בְּרֹב יְצִירוֹת הָאָמָּנוּת
אֵינָן בּוֹחֲנוֹת אוֹתָן,
אוּלַי, רַק אוּלַי,
אֵינָן מַבְחִינוֹת בָּהֶן,
אֲפִלּו.

רֹב הַזְּמַן,
מֵהַפִּיּוֹת שֶׁל צְמָדִים, שְׁלִישִׁיּוֹת אוֹ רְבִיעִיּוֹת
הַרְבֵּה מִלִּים נִשְׁמָעוֹת,
לָרֹב,
לֹא רַק,
גַּם לֹא בְּעִקָּר,
עַל יְצִירוֹת הָאָמָּנוּת.

בְּעֵת לְחִיצַת הַיָּד
לְשָׁלוֹם
מִסְפָּר הַמִּלִים מוּעַט יוֹתֵר,
"אֵיזֶה יֹפִי"
"יָפֶה, יָפֶה מְאֹד"
"מְאֹד מְיֻחָד"
"מַמָּשׁ מְקוֹרִי"

בַּסִּכּוּם,
גַּם הַגִּוּוּן מִצְטַמְצֵם,
"תּוֹדָה, תּוֹדָה שֶׁבָּאתָ"
"תּוֹדָה שֶׁהִזְמַנְתָּ"
"לְהִתְרָאוֹת".

עַל הַקִּירוֹת
תְּמוּנוֹת צִיּוּר גַּם צִלּוּם
עַל כֵּנִים שׁוֹנִים
פְּסָלִים גַּם פִּסְלוֹנִים

משואה נוראה לתקומה

אלוהים אחד, ובני אדם? / מוטי לקסמן, בין יום הזיכרון לשואה ליום העצמאות, תשע"ב [1].

הכל היה בהתחלה
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" [2]. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" [3].
"בגיל צעיר איבדתי שיניים. וגם על הסוגרים לא שלטתי. מישהו היה צועק עלי, ישר הייתי רץ לאמא עם מכנסיים מלאים. אני זוכר שבכיתה א' קיבלתי שלילי בציור וכל כך לקחתי ללב, שמיד הכל נזל מכל הכיוונים" [4], מספר ואשקינל רומואלד, המכונה רומק, בקיצור.
מדוע?
רומק הרי האמין שהעולם נברא בטוב!
אכן, בנצרות [5] גם באיסלם [6] זו אחת מהנחות היסוד לאמונה.

רומק ואשקינל
למרות האמונה רומק פחד, "תמיד מאוד פחדתי מיהודים, מסיבות דתיות, בגלל שהם הרגו את ישו ואני הייתי עם ישו ביחסים מאוד קרובים. היתה בינינו סימביוזה של סבל וכאב" [7].
ובכל זאת, רומק היה בטוח, "מָה-רֵאשִׁית כָּל-הַמִּצְוֹת, וַיַּעַן יֵשׁוּעַ הָרִאשֹׁנָה הֲלֹא הִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" [8].
יחודו של בורא עולם הוא נקודת מוצא ביהדות [9], גם באיסלם [10].
אלוה אחד, והוא יחיד.
אז למה, כך מספר רומק, "הוא היה בערך בן חמש. [...] "כבר התחיל להחשיך ואני חזרתי הביתה עם הפרה שקיבלנו מאונר"א. מהצד השני של הרחוב עמדו שני ג'נטלמנים, כבר ספוגים אלכוהול כהוגן, ואני שמעתי 'יהודון ממזר'. לא הבנתי שזה מכוון אלי, אבל כשהסתכלתי אליהם ראיתי שהם מקללים אותי. רצתי מיד הביתה, התמלאתי בפחד וגם במכנסיים ולא הצלחתי לגמגם כלום עד שבסוף אמרתי שקיללו אותי והשאלה הראשונה שלי היתה: 'אמא, מה זה יהודי ולמה קוראים לי ממזר?' [...] אמא שלי לא ענתה. היא רק חיבקה אותי והרגשתי שהיא בוכה, מאוד בוכה [11]."
אלוהים אחד ויחיד, גם ברא את העולם בטוב.
רומק למד, "לימודי הכמורה תרמו מאוד לביטחונו האישי. הוא הפסיק לפחד מיהודים אחרי שהשתכנע, בעקבות טקסטים שקרא, שלא הם הרגו את ישו [12]."
והנה, "באחד מימי ראשון בא אביו לבקר אותו. "הוא היה מאוד רציני ולא חייך [...] אחרי ארוחת צהריים הלכנו לכנסייה והוא כרע ברך, התפלל ופרץ בבכי. מאוד התרגשתי ושאלתי למה הוא בוכה, ביקשתי שיגיד לי אם עשיתי משהו רע. הוא אמר: 'לא עשית שום דבר רע, אבל גם לא שום דבר טוב. החיים שלך יהיו מאוד קשים'. ביום חמישי של אותו שבוע הוא מת. קיבל התקף לב בגיל 52. התגובה הראשונה שלי היתה שהרגתי את אבא שלי. זה מה שאמרתי לאמי. סיפרתי למנהל הסמינר ואמרתי שאני רוצה לעזוב, אז הוא הציע לחכות חודש ורק אז להחליט. אחרי חודש לא עזבתי כי חשבתי שאני חייב להישאר דווקא בגלל אבא שלי, כדי לקדש את שמו [13]."
ורומק נהיה לכומר, גם מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה בלובלין, פולין, לאחר שלמד והשלים דוקטורט באוניברסיטת סורבון בפאריס.
רק אז הוא גילה תגלית חשובה.
מספר רומק, "באחד בנובמבר 1968, ביום כל הקדושים, הלכתי לבית קברות. נכנסתי לחלקה של חיילים רוסים ושם היה כתוב שהם מתו בין 1941 ל-1945. שאלתי את עצמי: הרי המלחמה התחילה ב-1939, מדוע כאן כתוב 1941? חזרתי לאוניברסיטה, כבר הייתי מרצה לפילוסופיה, ואמרתי לחבר, מרצה להיסטוריה, שיעזור לי להבין כי יש לי חור בהשכלה. הוא הסתכל עלי ושאל אם שמעתי על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. לא ידעתי על מה הוא מדבר. הוא אמר שאני כנראה באמת טיפש ונתן לי ספר של היסטוריה פולנית. קראתי את זה כל הלילה ובכיתי [14]."
למה בכה הכומר הפולני?
כך נודע לרומק, לראשונה, על השמדת העם היהודי.
הוא מספר, "אף אחד לא דיבר על זה, לא בבית הספר היסודי, לא בתיכון וגם לא בסמינר לכמורה ואחר כך גם באוניברסיטה הקתולית בלובלין, שם למדתי פילוסופיה. דובר על זה שאנשים מתו במלחמה, אבל לא שהשמידו יהודים רק מפני שהיו יהודים[15]."
רק באותה עת, בחודש נובמבר 1968, נודע לו שהשמידו יהודים רק בגלל שהם יהודים.
תגלית זו וזיכרונות הילדות שלו הביאו אותו לכך ש"פעם בשנת 1975, הוא התחיל, בעדינות ובזהירות, לשאול את האמא שלו על תקופת המלחמה. היא סירבה לשתף פעולה. הוא מספר, "יום אחד הקראתי לה טקסטים של יהודים שסיפרו על שנות המלחמה. היא התחילה לבכות ואני שאלתי אותה: 'תגידי, אני יהודי?' היא שאלה: 'האם אני לא אוהבת אותך מספיק?' ואני ברחתי מהחדר כדי שלא תראה שאני בוכה. כשחזרתי היא אמרה שלא רוצה לשמוע יותר על יהודים.
"במשך שלוש שנים ניהל רומק עם אמו משחק של חתול ועכבר. הוא שואל והיא בורחת. עד שב-23 בפברואר 1978 המשחק נגמר. וקסלר קורא ליום הזה יום ההולדת השני שלו. "שאלתי אותה מי היו התושבים שגרו בעיירה שלנו בליטא. העיירה היתה שטעטעל ורובה של האוכלוסייה היתה יהודית. היא התחילה למנות כל מיני לאומים, אבל לא הזכירה יהודים. שאלתי אותה: 'ויהודים?' והיא פרצה בבכי. לקחתי את שתי ידיה ואמרתי: 'הגיע הזמן. אלה החיים שלי, החיים היחידים שיש לי וזכותי לדעת את האמת. אני לא אוהב אותך בגלל זה פחות'. ואז אמי סיפרה לי [16]."
כך נודעה לו האמת.
"לילה אחד, בסוף החורף של 1943, דפקה אשה צעירה ומבוהלת בחלון ביתה של משפחת ואשקינל ב-Stare Swieciany, עיירה קטנה השוכנת לא הרחק מווילנה, שהיתה שייכת אז לפולין. הצעירה מסרה בחיפזון לאמיליה ואשקינל צרור קטן עטוף היטב. בצרור היה תינוק בן כמה ימים. לאותו לילה קדמו כמה פגישות חשאיות בין אמיליה ובתיה, אמו הצעירה של התינוק. אמיליה לא יכלה ללדת [...] ובתיה, שידעה שגזר דינה כבר נכתב, רצתה להציל את בנה בכל מחיר.
אמיליה פחדה לקחת תינוק יהודי. היא אמרה לאמו של התינוק שאם המעשה יתגלה יהרגו אותה. האם אמרה לאמיליה: "הרי גברתי מאמינה בישו. הצילי את הילד הזה, שהוא יהודי כמו ישו, וכשיגדל הוא יהיה כומר ומורה". אמיליה היססה, חששה מאוד. הסכימה רק לאחר שאימצה את הפעוט אל לבה. בתיה לחשה לה את שמו של התינוק ונעלמה בחשיכה."
עוד סיפרה בבכי רב, "שאביו היה חייט מאוד טוב ובגלל זה הגרמנים לא הרגו אותו מיד בהתחלה, כי הוא עבד בשבילם. היא אמרה גם שבבית הסתובב עוד ילד קטן שקראו לו שמואל, ושכל המשפחה מצאה את עצמה בגטו וילנה ומשם הועברו האם והילד לגיא ההריגה בפונאר והאב למחנה ההשמדה שטוטהוף". אמיליה נפטרה ב-1989 וב-1995 היא ובעלה הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות עולם [17]."
והאלוהים אחד ויחיד הוא בעיני היהודים, הנוצרים והמוסלמים.

ואשקינל רומואלד הוא וכסלר יעקב
רומק גילה כי שמו המקורי הוא יעקב וקסלר. "האם הוא יהודי או נוצרי? האם רומק יעקב הוא פולני או ישראלי? האם וכסלר הוא דתי או חילוני? האם הכומר היהודי מקבל את ישו כמושיעו או לא?"
"קשה להאמין, אבל זהו יעקב וכסלר.
כן, הוא כומר קתולי, אבל הוא גם יהודי שלפני שנתיים וחצי עלה לישראל. 34 שנים מאוחר מדי."
אמנם משרד הפנים, פה בישראל, נצמד לפורמליסטיקה יבשה: "מבדיקת פרטי המקרה עולה כי חוק השבות אינו חל על רומק. על אף עובדה זו התקבלה ברשות האוכלוסין וההגירה, מתוך שיקול דעת הגיוני ולאור מכלול הנסיבות המיוחדות, החלטה לאשר לו מעמד של תושב ארעי. מעמד זה מקנה למר ואשקינל את כל הזכויות בישראל ואין לו כל קשר לרישיון ישיבה הניתן לאנשי דת בישראל".
רומק ואשקינל קיבל בינתיים מעמד של תושב קבע ומצא עבודה בארכיון יד ושם. הוא מאוד מרוצה ממה שהוא עושה: מקבל מסמכים ראשוניים, קורא אותם ומקטלג. "קיבלתי חלון, כמו עליסה בארץ הפלאות, שדרכו אני יכול לקרוא על דברים שלא היה לי מושג עליהם [18]."
רומן ואשקינל הוא יעקב וכסלר מאוד מרוצה.
ואלוהים הוא אחד ויחיד, בכתבי היהודים, הנוצרים והמוסלמים.
רומן-יעקב מרוצה.
אני לא.

לא לאלימות בעד שלום
הרי למרות שאלוהים הוא אחד ויחיד, בכתבי היהודים, הנוצרים והמוסלמים; בתיה, אמו הורתו של הילד נאלצה, כדי להציל את חייו מנוצרים, "להפקידו" בידי נוצרייה רחומה.
למרות שיהודים, נוצרים ומוסלמים מאמינים שאלוהים הוא אחד ויחיד, הרי נוצרים, מוסלמים גם יהודים פוגעים אלה באלה, נלחמים אלה באלה, והורגים אלה באלה.
איך זה יתכן, כאשר אלוהים הוא אחד ויחיד?
אולי מאמינים רבים באמונות השונות מתעלמים או לא מבחינים, במה שכתוב בכתבי הקודש ואינם מפנימים שאלוהים אחד הוא ויחיד???
אני בטוח שהכרזת מנחם בגין בטקס חתימת השלום בין ישראל למצריים,
"No more war, no more bloodshed, no more attacks"[19]
לא הייתה טקסית בלבד, בגין האמין בכך.
האם לא הגיע העת, לא להסתפק בשירה המרגשת, "לכן, רק שירו שיר לשלום / אל תלחשו תפילה / מוטב תשירו שיר לשלום / בצעקה גדולה. // שאו עיניים בתקווה, / לא דרך כוונות / שירו שיר לאהבה / ולא למלחמות. // אל תגידו יום יבוא – / הביאו את היום! / כי לא חלום הוא / ובכל הכיכרות / הריעו לשלום! [20]"
אלא, ברוח זו, ובאמונה שאלוהים הוא אחד ויחיד, להעיז ולצעוד יחד בצעדים איתנים נגד אלימות ובעד שלום אמת?

הארות ומראה מקום
1. בעקבות, אביבה לורי,"להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי", הארץ סוף שבוע 12/04/2012, עמ' 38–42.
2. בראשית א, א.
3. בראשית א, לא.
4. אביבה לורי,"להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי", שם.
5. "לָמָּה-זֶּה תִּשְׁאָלֵנִי עַל-הַטּוֹב, אֵין-טוֹב כִּי אִם-אֶחָד הוּא הָאֱלֹהִים" (ׁהבשורה אשר למתתיהו יט, 17, הברית החדשה, העתקה חדשה מלשון יון ללשון עברי מאת יצחק זאלקינסאן, לונדון, עמ' 42ׂ).
6. "אין אלוה מבַּלעדיו, הרחמן והרחום" (הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין, תל אביב 2005, עמ' 21).
7. אביבה לורי,"להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי", שם.
8. ׁהבשורה אשר למרקוס יא, 28-29, הברית החדשה, העתקה חדשה מלשון יון ללשון עברי מאת יצחק זאלקינסאן, לונדון, עמ' 95ׂ).
9. מכאן ברור הוא "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד).
10. "אלוהים, אין אֱלוה מבַּלעדיו, החי והקיים [...] דבר לא ייסתר ממנו בארץ ולא בשמים [...] ואין אֱלוה מבַּלעדיו, האדיר והחכם" (הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין, תל אביב 2005, עמ' 43).
11. אביבה לורי,"להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי", שם.
12. שם, שם.
13. שם, שם.
14. שם, שם.
15. שם, שם.
16. שם, שם.
17. שם, שם.
18. שם, שם.
19. "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד התקפות."
20. יענקלה רוטבליט, שיר לשלום.

לשיר בליל הסדר שירים ולשיר

פסח, לשיר שירים, לשיר באהבה / מוטי לקסמן, תשע"ב
"שירה", "חג הפסח" הם שני מושגים שהאחד מעלה כמעט תמיד את השני.
יציאת מצריים, המקור לחג הפסח, מלווה בשירה אדירה, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" [א]. מרים אחות משה שרה, גם רוקדת עם נשות בני ישראל [ב], ושימו-נא- לב, אף איש, אף גבר אינו מליט פניו גם אינו מסב עיניו מהחיזיון הנפלא [ג].
ליל הסדר, בנוסח זה או אחר, רצוף שירים רבים [ד].
ובבתי הכנסת, בשבת חול המועד פסח, קוראים בשמחה את מגילת שיר השירים [ה].
ואם שרים ויש שירים, אז וודאי שמח ומשובב נפש, לא כן?
הרי שירה נובעת מלב שמח?
רגע.
בכתבה על מיצג בו 100 נשים וגברים יתייצבו בתל אביב [ו] שאלה הכתבת, "אתם סבורים שהקהל אכן חושב על כל הדברים האלה בזמן המיצג?" [ז].
ענה אחד מחברי הקבוצה, עמית מטלון, "המיצג הזה הוא בסופו של דבר די פסיכי. אני חושב שהלוגיקה שלו, לא ברורה לקהל" [ח].
השאלה היא רצינית ביותר, האם הצופים או המאזינים תמיד מבינים את המושמע, את המוצג או את הכתוב כפי שהיוצר כיוון?
השאלה היא אם יש דרך אחרת?
ואולי אין זו בעיה כלל?
האם לא עדיף לקבל זאת כנתון?
כלומר, אין הלימה ואין התאמה מלאה וחד-חד ערכית בין כוונת הכותב, המשמיע או המציג לבין האוזניים השומעות, העיניים הרואות והראש הקולט ומפרש.
די לראות את מגוון הפרשנויות למקרא כדי להבין שאין תפיסה או פרשנות אחת שהיא ואין בלתה [ט].
ואני, אין בידי אלא הבנתי הצנועה בכתוב.
נדון, אפוא, בשירת הים ובשיר השירים, בהתאם לנקודות מוצא אלה.

שירת הים
שירת הים הינה אחת השירות המרכזיות בתרבות היהודית.
זו השירה ששוררה מיד לאחר נס חציית ים סוף בדרך אל הארץ המובטחת.
בבתי הכנסת היא נקראת בשביעי של פסח.
שירת הים מקנה את שמה לשבת שירה, לשבת בה קוראים את פרשת בשלח.
ובעצם, בתפילת שחרית של יום-יום היא נאמרת לאחר פסוקי דזמרא.
לא הגזמנו, אפוא, שירת הים הינה שירה מרכזית ביותר בתרבות היהודית.
איני יודע מה הייתה כוונת מחבר שירת הים, לעודד? להפיח רוח אמונה? אולי לעורר רוח קרב?
הבה נבחן את השירה שלב אחר שלב.
בני ישראל יצאו ממצריים והצליחו לחצות את ים סוף יבשים, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" [י].
המצרים טבעו [יא].
לנוכח מצב זה, מספר הכתוב, שבני ישראל מלאו אמונה, "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [יב].
זה הזמן בו משה ובני ישראל שרים את שירת הים [יג].
מה יש בשירת הים?
א. ביטויי אמונה ותודה על ההצלה, "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" [יד].
ב. תיאור מפלת צבא מצריים, "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף.
תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" [טו].
ג. תודה לקראת העתיד, הגעה לארץ כנען, "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" [16].
מובאות אלה ואחרות, מתארות גם את אלוהים.
איזה אלוהים מתואר כאן?
א. "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" [יז].
ב. אלוהים שמשרה פחד ואימה: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" [יח].
ג. כוחניות, כאפיון של אלוהים, מצויה גם בביטוי התודה לעתיד, בצד החסד, "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ" ההתנהלות היא בעוצמה רבה, "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ".
יכול הקורא להקשות, מה לך נרעש?
האם זה לא מובן שלאחר מפלה מלאה של אויב זו העת ההולמת ביותר לשיר בעוז על הכוח והעצמה [יט]?
ובכל זאת, ולמרות הכל בואו לא נשכח גם, "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו" [כ].
כוחניות, עוצמה, שמחה לאיד הם מרכיבים מרכזיים בשירת הים.
אז אם אומר שאיני מתלהב יתר על המידה משירת הים, וודאי תבינו.
בינתיים נמשיך בדיון.

שיר השירים
"כל כתבי הקדש מטמאין את הידים שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים [=בבחינת כתבי קודש]. ר' יהודה אומר, שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת. רבי יוסי אומר קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת [...] אמר רבי עקיבא, חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת" [כא].
כלומר לפני מאות רבות של שנים, בעת שמתכונת ספר התנ"ך עדיין לא הייתה מוסכמת, היו חילוקי דעות לגבי שיר השירים וקהלת, ורבי עקיבא דחה על הסף כל ערעור לגבי מעמד שיר השירים בין ספרי התנ"ך.
מצד אחד, למה היה ספק או פקפוק לגבי שיר השירים?
ומצד שני, למה רבי עקיבא שבח את שיר השירים מעל לכל כתבי הקודש?
על פניו נראה שהתשובה די פשוטה, ספר נפתח, "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ" [כב].
כלומר ספר שמבטא אהבת עלם ועלמה, ובעיקר אהבה גופנית; אין פלא שהתלבטו לגבי מקומו בתנ"ך.
מאידך רבי עקיבא שזכה לאהבת אישה מוחלטת מרחל בת כלבא שבוע, אין פלא שהוא צידד מאוד בספר זה.
בכל אופן, פרשנים לאורך הדורות, ניסו להתמודד עם קושי זה.
רש"י מבין אחרת את עמדתו של רבי עקיבא, "שיר השירים [...] שיר שהוא על כל השירים אשר נאמר להקב"ה מאת עדתו ועמו כנסת ישראל אמר רבי עקיבא לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים [...] כך כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים שכולו יראת שמים וקבול עול מלכותו" [כג].
הרמב"ם מדגיש את בלעדיות הפירוש של אהבת אלוהים, "כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד [...] בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה" [כד].
הרב סולוביצ'יק טוען, "מגילה זו לא ניתנה להתפרש כפשוטה [...] כל המבאר מגילה זו על פי פשוטם של הכתובים ביחס לאהבה חושנית, מחלל קדושתה וכופר בתורה שבעל פה" [כה].
פרשנות מקורית אחרת היא פרשנותו של המלבי"ם, [כו] "כל אדם מורכב משני חלקים נפרדים: מצד אחד גופו, שהוא מקור ומכלול התאוות החומריות המסיתות אותו כל חייו: "הצלחות הזמניות… הון ועושר, כבוד ומשרה, חמדת עולם ותענוגות בשר". מצד אחר שוכנת בקרבו נשמה אלוקית שהעניק לו הקב"ה, והיא מקור כל השאיפות הרוחניות של האדם "לאסוף חכמה ודעת, לבקש יראת ה' וענות צדק, לאהוב את ה' ולדבקה בו". [...] בקרב כל אדם נאבקים שני הכוחות הנ"ל זה בזה, כאשר כל צד מושך אותו בכוון אחר. הגוף מבקש לרדוף אחר התענוגות החומריים, והנשמה דוחפת את האדם לעסוק בתורה ובמצוות ולחיות חיים רוחניים. לפי המלבי"ם, המשל בשיר השירים מתאר את המאבק הזה על כל צדדיו. [...] שלמה המלך חש יותר מכל אדם אחר את הקוטביות הזאת ואת הניגוד שבין חיי תענוגות לחיי רוח, כאשר "בחיים הגופניים השיג מאוויי עולם ותענוגות הזמן יותר מכל האדם", לפי תיאורו בספר קהלת. אבל לעתים מזומנות זכה שלמה המלך למראות אלוקים והשיג אפוא דרגה של נביא, כאשר מצב הנביא מביע את שיא החיים הרוחניים" [כז].
פירוש אחר, ייחודי מאוד, הוא משל הרלב"ג. הרלב"ג מפרש את שיר השירים כטקסט שמטרתו ללמד אותנו איך פועלת ההכרה. לדעתו, שיר השירים מסביר לקורא אותו כיצד יש לגשת למציאות ובאילו כלים עלינו לחקור אותה. לשיטתו, הוא הספר היחיד מתוך כ"ד ספרי המקרא שנועד להורות לעילית, ליחידי סגולה בלבד את האמיתות העמוקות ביותר של היקום, שעה שאין בו, לכאורה, תועלת להמונים [...] ואכן, בפירושו אין רלב"ג קורא את הטקסט כדיאלוג בין שני אוהבים גשמיים, או, כדרכם של חז"ל, בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. לדעתו שיר השירים מציג לנו שני דיאלוגים: דיאלוג אחד מתנהל בין השכל האנושי ההיולי ובין השכל הפועל, שההתדבקות עמו – במובן מסוים – היא שיא השלמות וההצלחה שבהישג ידו של האדם; ואילו הדיאלוג השני מתנהל בין כוחות הנפש ובין השכל ההיולי" [כח].
אכן, אהבה הוא נושא שיר השירים.
אהבה בין עלם ועלמה, אהבה בין עם ישראל לאלהים, יחס בין יסוד גופני ורוחני באדם או יחס בין "שכלים" שונים באדם.
כל אחד לפי הבנתו ולפי השקפת עולמו.
אבל, החשוב הוא יסוד האהבה, שמשותף לכל ההבנות ולכל ההשקפות.

המוסיקה
אז, בואו נעבור למוסיקה.
בשירת הים אני שומע תרועת חצוצרות והלמות תופים עזות.
בשיר השירים אני קולט מיתרי כינור רכים וקול חליל ענוג.
לא תתפלאו לשמוע, אני מעדיף המיית החליל וצלילי הכינור.
גם בחג הפסח, גם בליל הסדר.
ואוזניך וליבך?
ושיהיה ליל סדר וחג פסח שמח, עליז וכשר בעיקר נפשית.

ברשותך, אני מצרף שני כתובים שלי מהעבר ברוח זו, שמתאימים לליל הסדר השמח והמרבה אהבה אמיתית.

הבהרות ומראה מקום
א. שמות טו, א.
ב. "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה'" (שמות טו, כ–כא).
ג. האם אנשי ההווה שכחו זאת?
ד. בהגדה המסורתית, גם בנוסחים אחרים.
ה. את מגילת אסתר קוראים בפורים, בשבועות מעיינים במגילת רות, בתשעה באב קוראים את במגילת איכה, ובחג הסוכות מעיינים בספר קהלת.
ו. מיצג בשם "הכנסת כלה", יבוצע על ידי קבוצת " Art Espionage" ב"רדינג 3" בנמל תל אביב ב20 באפריל 2012.
ז. ציפי שוחט, "מעבדת נישואים", הארץ גלריה 23/03/2012, עמ' 1.
ח. ציפי שוחט, "מעבדת נישואים", הארץ גלריה 23/03/2012, עמ' 1.
ט. "הלכתי לבקר חכם מחכמי ירושלים [...] בכניסתי חידש חידוש גדול" [הערת שוליים: פירוש חדש, דרוּש חדש בלימוד התורה והגמרא]", ש"י עגנון, תהִלה, ירושלים – ותל-אביב 1995, עמ' 9.
י. שמות יד, כט.
יא. "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" (שמות יד, כח).
יב. שמות יד, לא.
יג. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א).
יד. שמות טו, ב; גם הנאמר בפסוקים ו,ז , יא, יח.
טו. שמות טו, ד–ה; גם הנאמר בפסוקים א, י, יט.
טז. שמות טו, יג; גם הנאמר בפסוק יז.
יז. שמות טו, ג; וגם הנאמר בפסוקים ו, ז, ח, י, יב.
יח. שמות טו, טו; גם הנאמר בפסוקים יד, טז.
יט. "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי / פעמיים כבר חיכה, איי איי איי / והכנסנו לו דפיקה, איי איי איי" (חיים חפר, נאצר מחכה לרבין); וזו רק דוגמא אחת מזרם של שירי ניצחון לאחר מלחמת ששת הימים, 1967.
כ. משלי כד, יז–יח.
כא. משנה, ידיים ג, ה–ו.
כב. שיר השירים א, א–ג.
כג. רש"י לשיר השירים א, א.
כד. רמב"ם הלכות תשובה י, ג.
כה. הרב יוסף-דוד סולוביצ'יק, "ובקשתם משם", איש ההלכה – גלוי ונסתר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 120.
כו. רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (וולווצ'יסק, פולין 1809 – קניגסברג 1879.
כז. אלכסנדר קליין, "משמעות שיר השירים לפי המלבי"ם", אוניברסיטת בר אילן, דף שבועי 911, פרשת אחרי מות ופסח, תשע"א.
כח. עפ"י הערך "רלב"ג" באתר http://pediawiki.walla.co.il.

נספחים

געפילטע פיש געפילטע פיש / מוטי לקסמן, יב בניסן, תשס"ו, כפר סבא

(לשיר בפתיחת ליל הסדר, לפי המנגינה, "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא")

געפילטע פיש געפילטע פיש
זעק הגדי ליד הכביש:
קחו אותי מהר חיש-חיש
אל הסדר אל הטיש.
אתה זועק?
אותך הרי צריך בסוף!
ענה ממש
כרפס ירוק, ללא חשש.
לקח חכם את הרביעי
לארגן את הענין
והוא בשקט זאת עשה
כי לא היתה לו שאלה.
וכך הוסעו
כולם ממש לפי הזמן
כרפס תחילה
ואחריו
לחמא עניא.
מיד השמיעו את קולם
המשתתפים בהגדה
מצה, חרוסת גם ביצה
רטנו, צייצו בקול כולם.
כל אחד
טען שהוא חשוב מאוד
מיד נוצרה המולה
גדולה כזאת.
וכך המשיכו ה"מכות"
להקדים ל"מעלות"
מצה, מרור בכל דור
הוציאונו אל הדרור
אפי-קומן
הושב לסב
במחיר כבד
"שלושה-עשר"
עם "חד-גדיא"
זימרו היטב.
רשע חייך בפה פעור
כי הוא בישל את הסיפור
תם קטן לא ידע
מה לעשות במהומה
אז החכם
קם מיד ואמר
גם בחג,
סדר פה חייב להיות. געפילטע פיש געפילטע פיש
יהיה נחמד ולא מתיש
הכל בזכות אחד חכם
וזה שלא ידבר סתם.

הכל בגלל הגדי / מוטי לקסמן יב בניסן, תשס"ו

…וליל הסדר מתקרב
אבא מכין את צמד זוזיו,
החתול את ציפורניו,
הכלב את מלתעותיו,
המקל את חבטותיו,
האש את בעירתה,
המים את שטפונם,
השור את פיו,
השוחט את חלפו,
המלאך הרע את סכינו,
והקדוש את חרבו.
כולם מוכנים היטב
כימים ימימה, כימים ימימה…
כולם מצפים, כולם כמהים
לגדי הקטן
כדי לחזור שוב, בהנאה,
על שלשלת האימה והנקמה…

והגדי החליט,
פעם ראשונה
מזה מאות שנים ושנה,
לומר לא!
הוא לא יימכר, ולא ייאכל!

זה וודאי יגרום למהומה
לאי-סדר רב, בליל הסדר.
ופתאום לא יהיה שימוש
בכל הכלים והאביזרים
כדי להמשיך שלשלת של אימה…

הכל בגלל החלטה של גדי קטן,
גדי פשוט שהבין
שאם מעיזים לא להיכנע,
לא להרכין ראש,
אפשר לעצור אימה…

ותגידו: זה חלום באספמיא
ובכלל מה יהיה על הסדר
ומה יקרה לשירה?

לא, זה לא חלום
זה אפשרי
אם כל גדי קטן, באיש ובאישה,
במשפחה, בקהילה, במדינה
גם בתבל כולה
"לא אלימות", יגיד,
וראש יישא
ולא ייכנע.

אז סדר אמיתי יהיה
מלא שירה ספוגה
בתקווה ובשמחה;
וגם הקדוש ברוך יהיה
רב חסד ואמת
באמת.

אדום

אָדֹם הוּא רַק צֶבַע? / מוטי לקסמן, אדר תשע"ב

אָדֹם פּוֹקֵד, עָצוֹר!
צוֹפֵר אָדֹם, סַכָּנָה!
אֵשׁ! זוֹעֵק אָדֹם.

אָדֹם הוּא חוּט הַצֶּמֶר הֶעָבֶה.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה.

הָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה,
בְּרִית הַמּוֹעָצוֹת נֶעֶלְמָה,
מַהְפֵּכַת הַמַּחְשֵׁב לֹא פָּסְקָה
גַּם הָאַקְלִים, כְּבָר לֹא כְּמוֹ שֶׁהָיָה.

לִפְנֵי לְמַעְלָה מִשְּׁלוֹשִׁים שָׁנָה
בְּחוּט הַצֶּמֶר הֶעָבֶה
הִיא
סְוֶדֶר אָדֹם
לוֹ סָרְגָה.

שָׁנִים שְׁלוֹשִׁים חָלְפוּ
דְּבָרִים הַרְבֵּה הִשְׁתַּנּוּ
וְהַסְּוֶדֶר עֲדַיִן
אֶת גּוּפוֹ חוֹבֵק,
שֶׁהִיא, לוֹ סָרְגָה,
עַיִן אַחַר לוּלָאָה,
בְּחוּט צֶמֶר עָבֶה,
אָדֹם.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה וְיוֹתֵר,
מוּצָקוּת הַגּוּף, כְּבָר לֹא
הַכֶּרֶס תְּפּוּחָהּ הֵיטֵב,
וְהַסְּוֶדֶר עֲדַיִן עוֹטֵף.
גַּם הַמַּאֲרָג הַמְּחַבֵּר,
שֶׁנִּשְׁזַר יַחַד,
בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים
כֵּן וְתוֹמֵךְ,
לַחֹם
בֵּין סוֹרֶגֶת
לְחָבוּק.

יֵשׁ אָדֹם מַפְחִיד.
אַשְׁרֵי הַזּוֹכִים
בְּאָדֹם מְחַבֵּק…

שבת זכור, לזכור את עמלק

גם כיום לזכור את עמלק? / מוטי לקסמן, לקראת שבת זכור, תשע"ב
מבוא
בני ישראל, היהודים מצווים למלא אחר תרי"ג מצוות [א]. שלוש מהן קובעות לזכור, לא לשכוח ולהכרית את זכר עמלק [ב].
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" [ג].
זוהי האסמכתא.
מקור זה מציין גם את השבת שלפני פורים בשם "שבת זָכוֹר", ובהתאם גם קריאה בתורה בספר שני[ד].
"להכרית את זכר עמלק" כך כתוב.
ובין דברים, שוודאי ידחו מצווה כזו, נאמר, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים [...] יהודים צריכים להגיע לשילוב עם העמים בקרבם הם חיים ושמור להם תפקיד מיוחד – להיות תמיד לצד החלשים" [ה].
ובכל זאת זה ציווי חד משמעי שמודגש היטב.

א. מצוות זכור
ציווי הנפתח במילה "זָכוֹר" ונחתם בשתי המילים המחזקות את הפתיח, "לֹא תִּשְׁכָּח", הוא בבחינת ציווי שכמעט אין להרהר אחריו.
במקרא נמצא יישום ציווי זה, באופן המפורש ביותר. שאול המלך נלחם בעמלק ומכריעו, הוא מותיר בחיים רק את "אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק" [ו]. על מעשה זה קוצף שמואל במלוא הזעם [ז].
אכן, הלכה נקבעה: "פרשת זכור חייבים לקרותה מדאורייתא, ואין קורין בה קטן למפטיר" [ח].
ומוסיפים על כך: "מעלה מיוחדת יש לפרשת 'זָכוֹר', שכן קריאת מצות מחיית עמלק מביאה ליראת שמים טהורה, ואנו מצווים לזכור ולמחות את זכר עמלק, ששמו להם למטרה להשכיח את התורה הקדושה מעם ישראל, ועד היום כאשר אדם מרגיש התקררות מהתלהבות מקיום המצוות, הרי שזה בהשפעתו של עמלק שהתחיל את המלחמה בעם ישראל דרך התקררות" [ט].
במלים אחרות, אין ספק, עמלק נתפס כאויב החמור ביותר שהיה לישראל.

ב. האם במלחמת עמלק יש בסיס לראותו כאויב החמור ביותר לישראל?
נשאלת השאלה, מה היה בעמלק שליו נגזר הדין לעולמי עד, האם לא חסרו אויבים ונוגשים לישראל?
מה לגבי המצרים, המואבים, העמונים, הפלישתים וגם הארמים, הבבלים, היוונים והרומאים?
על אף אחד מהם לא נגזר ציווי חמור כזה.
האם המסופר במקרא מאשש נוֹראוּת עמלק כאויב החמור ביותר?
נבדוק זאת, "דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו" [י], שלב אחר שלב.
עמלק הוא האויב הראשון שבני ישראל נתקלים בו לאחר צאתם ממצריים, "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" [יא]. במלחמה זו בני ישראל בראשות יהושע, ובתמיכה הניסית של משה, שעל ידי הנפת ידיו גוברים בני ישראל ולהיפך. בסופו של הקרב, מוכרע עמלק [יב].
הפתעה מרעישה.
מיד לאחר תיאור ההכרעה, מופיעה אמירה אלוהית חמורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" [יג].
יתר על כן, משה, בתודתו לאלוהים על הניצחון, חוזר על כך, "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" [יד].
רגע, נא לעיין שוב, האם בתיאור הקרב יש זכר כלשהו לאירוע או למהלך שעשוי להבהיר או להצדיק אמירה קשה כזו?
אמנם, בחומש דברים מפרש הכתוב, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" [טו], אבל, כתוב זה הוא בבחינת הסבר או הצדקה לאחר מעשה [טז].
לפני שנעלה מחשבה אחרת, נבדוק מקרים נוספים בהם מוזכר עמלק.
ג. תיאור עמלק במקרא מציין את האויב הנורא ביותר?
המניע לכהונתו של אֵהוּד בֶּן גֵּרָא כשופט הוא התקפת אויבים: וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים. וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה" [יז].
בתיאור זה, עמלק יחד עם בני עמון הם רק נספחים לעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, שהוא הגורם המכריע בהתקפה ובשעבוד, לא עמלק.
גם בספור גדעון מופיע עמלק. "וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" [יח]. שוב, עמלק הוא נספח.
כאשר גדעון מכריע את הקרב מוזכרים רק שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע ושְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, המוצאים להורג.
על מנהיגי עמון או עמלק לא נאמר דבר [יט].
פרט נוסף, "וַיָּמָת עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּפִרְעָתוֹן בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם בְּהַר הָעֲמָלֵקִי" [כ]. על שופט זה לא נאמר הרבה, אבל לנושאנו, הכתוב מוצא לנכון לציין מקום קבורתו דווקא "בְּהַר הָעֲמָלֵקִי".
עד כאן, עמלק אינו מתואר כצדיק תמים, אבל באף מקרה הוא אינו המוביל בקרב.
איזכור נוסף.
דויד, עוד לפני כהונתו כמלך נלחם. "וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים" [כא].
דויד מעורב בעוד התקפה מצד עמלק, "וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם" [כב].
האם שמת לב? "האויב הנורא" עמלק, אינו הורג, לוקח ביזה ושובה נשים וילדים בלבד!!!
דויד, לעומת-זאת, לאחר שהוא מגלה את הפשיטה, "וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה. וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ" [כג].
עמלק "האויב הנורא" לא פגע בנפש, אבל, דויד, המלך הנבחר, מכה בהם כל הלילה.
עד כאן, האם בכל המקרים בהם מתואר עמלק, הוא "ראוי" לתואר "האויב החמור ביותר של ישראל"?

ד. פרשנות, לא להרוג את עמלק…
האם מחשבות אלה הביא פרשן לטעון כך?
"והא אמר ג' מצות נצטוו ישראל ואיני יודע אם להכרית זרעו של עמלק תחילה או לבנות בית הבחירה כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם, הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה, ואם כן כיצד בנו את בית המקדש? הלא יואב החיה את הנקבות וכן מאגג יצא זרע שיצא ממנו המן, וצריך לומר דהאי להכרית היינו להכניע" [כד].
ובזמננו, "תמחה את זכר עמלק: כיום איננו יודעים מי עמלק, ורגילים לומר שכל מי ששונא את ישראל הוא עמלק או ניצוץ עמלק, או מזרע עמלק [...] אנו מצווים לזכור בפֵּה, היינו בקריאה של פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק", אבל לבא להרג ולהשמיד את עמלק אי אפשר כי איננו יודעים מיהו עמלק" [כה].
האם לאור כל הנאמר, יש טעם להמשיך "לזכור בפֵּה, היינו בקריאה של פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק"?
יש טעם, כן יש טעם!
איך? מעט סבלנות, ברשותכם, עיון בהיבט חשוב נוסף.

ה. בני ישראל לפני מלחמת עמלק במדבר
בני ישראל עברו את הים ביבשה, נרעשו, נפעמו ומלאו אמונה, "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [כו].
האומנם יראה ואמונה נטעו והשתרשו ממש בליבות בני ישראל?
מיד לאחר תום שירת הים של משה ומרים אחותו, "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" [כז].
בני ישראל מתלוננים.
אבל, מים מרים אי אפשר לשתות, מכאן שתלונה זו נראית מוצדקת.
והנה כעבור זמן קצר, "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" [כח].
זו תלונה מסוג אחר לגמרי. נוסח תלונה כזה מבטא חולשה רבה של אמונה, אם בכלל עדיין שורה אמונה.
דפוס תלונה זה אינו חד פעמי, הוא חוזר שוב כעבור זמן קצר, "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" [כט].
הפעם גם בטחונו של משה מתערער, "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" [ל].
לסיכום היבט זה, לפני התקפת עמלק במדבר, בני ישראל מגלים חולשה רבה באמונה באלוהים והעדר ביטחון במימוש מטרתם להגיע לארץ כנען.

נעיין בפרטים נוספים.
(א) "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו" [לא]. עמלק הוא נינו של יצחק שגם בני ישראל הם הנינים ובני הנינים של יצחק…
(ב) בתיאור במקרא עמלק לא הושמד והוא חוזר ומופיע.
אמנם בספר דברי הימים כתוב שבִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מולא הציווי במלואו, "וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" [לב].
אבל, כפי שאנו יודעים ממגילת אסתר, הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי הוא שר אצל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
ואם לא שכחנו, אֲגַג היה מֶלֶךְ עֲמָלֵק, שבשלו נלקחה המלוכה מבית שאול והועברה לדויד.
והנה הָמָן הָאֲגָגִי, מזרע אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, הוא שר נכבד…
וזמן מגילת אסתר הוא אחרי מלכות יהודה!
במלים אחרות, עמלק כעם לא הושמד.
הוא נעלם בקורות ההיסטוריה כמו בני עמים אחרים: כשדים, בבלים, אמורים ועוד.

ובכל זאת אנו מצווים לזכור את אשר עשה עמלק.

ו. ובכל זאת יש לזכור את אשר עשה ועושה עמלק…
הבאנו למעלה, "אבל לבא להרג ולהשמיד את עמלק אי אפשר כי איננו יודעים מיהו עמלק" [לג].
האם רק בשל הקושי לזהות את עמלק, איננו צריכים למלא אחר המצווה?
ואולי דווקא להעדיף את גישתו של אדלמן, שיש להימנע מאלימות בכלל [לד]?
ואם אין עמלק, אין אלימות, אין כאב, אין סבל?
לכן, השאלה אינה אם אלא איזה עמלק עלינו לזכור?
במקום לחפש עמלק חיצוני, שכבר נעלם מזמן מבמת ההיסטוריה, בואו נבדוק עמלק אחר.
עמלק כסמל.
עמלק כסמל לרגשות, לאמונות, לעמדות קשות ומכאיבות: קנאה, שנאה, יהירות, זלזול באחר; התעלמות מסבל של אחר; נטייה לחטא, לאלימות ולרוע.
עמלק כזה אינו מציין עם שנעלם אלא מצוי בכל.
"עמלקים" אלה, בצורה זו או אחרת, במידה זו או אחרת, מצויים בנפש כל אדם.
"עמלקים" אלה היטו את לב בני ישראל מאמונה במדבר, ובני ישראל סבלו, גם נענשו.
אכן, "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, זה אשר בתוך נפשך, בתוך אישיותך, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר מידי פעם פגעת או לא התחשבת בכָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְלֹא הייתה בך יראת אֱלֹהִים.
האם לא עדיף, אם לא להכריתם לגמרי, לפחות למזער אותם על ידי כוחות נפש ששואפים לטוב.
"שעיקר האויב הוא היצר הרע [...] וכשמתגברין על כל הקליפות ממילא ניצולים מכל האויבים שכוחם רק על ידי כח הקליפות שנכנס מהם גם ללב ישראל" [לה].
"הקליפות" הן "העמלקים" שככל נתגבר עליהן, ככל שנקטינן, נרבה את האור גם את הטוב לכל אדם.
אז נאמר באמונה ובכוונה מלאה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" ונדגיש, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים", לא רק יהודי, "כל אדם"!

הבהרות ומראה מקום
א. "החובה בכלל של כל תריג המצוות מוטלת על כל אחד מישראל, אם על ידי הערבות שנתערבו ישראל איש בעד חברו, ולכן הוא מחוייב למחות ולכפות את מי שחייב לקיים בפועל ואינו מקיים, או על ידי קבלה על עצמו לעשות כל מה שנצטוינו בתורה, וקבלה זו היא על ידי קריאה בתורה אותן המצוות, שהרי זה כאילו עשאן" (אנציקלופדיה תלמודית כרך יב, [חובה מצוה ורשות] טור תרמז).
ב. "תרג: מצוות עשה – לזכור את אשר עשה לך עמלק.
תרד: מצוות עשה – להכרית זרעו של עמלק.
תרה: מצוות לא תעשה – שלא לשכוח מעשה עמלק (אתר,http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601).
ג. דברים כה, יז–יט.
ד. זו השבת השנייה מתוך ארבע שבתות בחדש אדר: "שְׁקָלִים", "זָכוֹר", "פָּרָה", ו"הַחֹדֶשׁ". שבת "שְׁקָלִים"היא השבת שלפני ראש חודש אדר או בראש חודש אדר; שבת "זָכוֹר" היא לפני פורים; שבת "פָּרָה" היא השבת שאחרי פורים ושבת "הַחֹדֶשׁ" היא השבת שלפני ראש חודש ניסן או בראש חודש ניסן.
ה. מהגותו של מארק אדלמן, ממפקדי גטו ורשה והמרד בדניאל בלטמן, "יהודי הוא מי שמגן על חלשים", הארץ ספרים 29/02/2012, עמ' 9.
ו. "וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב" (שמואל א טו, ז–ח).
ז. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שמואל א טו, טז–יט).
ח. "יש אומרים כי פרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מדאורייתא, ואין קורין בהם קטן למפטיר, ובני הישובים שאין להם מנין צריכין שיבאו למקום שיש מנין, ואם אי אפשר להם, לכל הפחות יקראו אותן בנגינות כראוי" (קיצור שולחן ערוך סימן קמ, ג).
ט. הרב מרדכי אליהו, "שבת 'זָכוֹר'", קול צופיך, גיליון 304.
י. משלי כה, יא.
יא. שמות יז, ח.
יב. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז, ט–יג).
יג. שמות יז, יד.
יד. שמות יז, טו–טז.
טו. דברים כה, יח.
טז. אגב, במקרא ישנן דוגמאות נוספות בהן כתוב מאוחר מוסיף פרטים שלא פורטו בתיאור המעשה המקורי, למשל "הבטחת" דויד ששלמה ימלוך אחריו; גם שם מעורר הדבר תמיהה.
יז. שופטים ג, יב–יד.
יח. שופטים ז, יב.
יט. שופטים ח.
כ. שופטים יב, טו.
כא. שופטים יב, טו.
כב. שמואל א ל, א–ב.
כג. שמואל א ל, טז–יז.
כד. ההדגשה היא של כותב דברים אלה, מ. ל.
ר' חיים פלטיאל לדברים כה, יט.
כה. הרב מרדכי אליהו, "שבת 'זָכוֹר'", קול צופיך, גיליון 304.
כו. שמות יד, לא.
כז. שמות טו, כב–כד.
כח. שמות טז, ב–ג.
כט. שמות יז, א–ג.
ל. שמות יז, ד.
לא. בראשית לו, יב.
לב. דברי הימים א ד , מג.
לג. נא לעיין בהערה כה.
לד. לעיין בקשה בהערה ה.
לה. ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק שמות פרשת זכור.

כותל, צנחנים ונשים גם

כותל, צנחנים, מלים ונשים גם כן / מוטי לקסמן, יום שישי, ‏י"ח טבת, תשע"ב.
היום יום שישי, גשם יורד.
והרוח נושבת.
קר.
גם אתמול.
אבל אמש, דווקא בירושלים, לא נשבה הרוח, וגשם לא ירד.
מקרה? יד נעלמה מכוונת?
איזור הכותל המערבי.
המונים עמדו וצפו בבנים, בנכדים, בצנחנים, באירוע ההשבעה.
גם אני עמדתי במעלה מדרגות, כדי לראות משהו.
את נכדי לא הצלחתי לזהות משם, ים של כובעים על ראשים צעירים.
אבל היה מרגש, זה נכדי הבכור.
והיו דוברים אחדים, קצינים גם רבנים.
הם אמרו המון מלים, רובן סיסמאות, רובן פלקטים, רובן אמירות ש"הטקס מחייב".
שמחתי מאוד שאחד הרבנים סיים דבריו בברכה לצנחנים החדשים "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ" וגם
"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
אהבתי ברכה זו.
אני מברך בה גם את נכדי היקר במדי הצניחה.
שניים מהדוברים הזכירו גם את הצנחנים מארץ ישראל שצנחו באירופה, בתקופת השואה.
אף אחד מהשניים, לא הזכיר, שבין הצנחנים היו גם צנחניות, ואחת חנה סנש ששירים ששוררה, שרים גם בזמננו.
גם לא את מקפלות המצנחים.
הרי זה טקס גברי.
גם קולות הזמרה שהושמעו לפני, בין ואחרי ההשבעה, היו של זמרים בלבד, ברור, לא כן?
סליחה, צריך לדייק.
כן הזכירו, אפילו פעמיים, שם של אישה.
אחת מארצות הברית, שנכחה בטקס.
אישה זו תרמה ותורמת כספים רבים למען בטחון ישראל…
ולידי עמדה משפחה, בנם היה בין הצנחנים.
ואז הוציאה האישה, תרמוס וחילקה תה חם לאישהּ ולילדיה.
כעבור דקות אחדות, היא פנתה אלי:"אתה רוצה תה חם?"
"כן", שמחתי, הודיתי ושתיתי תה חם ומתוק.
גם בעוגייה, מאפה ביתי, כובדתי.
אישה אחת, ככה פשוט, אנושי, חם.
לאחר תום ההשבעה, נפגשנו עם נכדי, התחבקנו, התרגשנו.
הגיע זמן השיבה הביתה.
חיכיתי לרכבת הקלה, ליד בניין עיריית הבירה (מי שעדיין לא נסע בה, זו חוויה מומלצת).
הגיע אברך ישיבה צעיר, מגבעת שחורה לראשו.
בידיו היה שטר של מאתיים שקלים; אוטומט כרטיסי הנסיעה אינו מקבל שטר כזה.
שאל אם יש מישהו יכול לפרוט, לא היה.
הגיע זוג.
פנה גם אליהם, לא הבינו, תיירים.
תרגמתי את בקשתו לאנגלית.
האישה הוציאה מתרמילה, ארנק, חיפשה, מצאה.
הושיטה לו שטרות, קיבלה ממנו שטר.
האברך והתיירת החליפו שטרות.
נגיעה בשטרות.
ליל יום שישי, כותל, צנחנים, השבעה ונשים גם כן.

פרשת ויחי: כוח השלטון או שלטון הכוח

פרשת ויחי: כוח השלטון או שלטון הכוח? / מוטי לקסמן, תשע"ב
"למרות דמותו המושלמת של דוד במסורת ובתרבות, הרי במסופר במקרא וגם בדברי פרשנים, בכל הדורות, יש זיהוי של אלימות בהתנהגויות שונות של דוד המלך" [1].
מה עניין דמותו של דוד המלך לפרשת "וַיְחִי"?
שלב, שלב.
הדיון יפתח בפרשת השבוע, פרשת "וַיְחִי".
זוהי הפרשה החותמת את חומש בראשית גם את סיפור מסכת חייו של יעקב.
לקראת פרידתו מן החיים אומר יעקב האב לבניו דברים אחדים.

מה טיבם של דברים אלה?
טיבם ואפיונם של דברי יעקב מופיע בפרשת "וַיְחִי" פעמיים, בפתיחת דבריו ובסיכומם.
בחינה מדוקדקת מורה שאין זהות בין אפיוני שני הניסוחים של דברי יעקב.
בפתיחה
בפתיחה מגדיר יעקב עצמו את הדברים כתחזית או כדברי נבואה לעתיד: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" [2].
בסיכום
קריאת סיכום הדברים, מפי המספר המקראי, מציגה את הדברים כברכות: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" [3].

ובכן, האם אלה דברי נבואה או ברכות לבנים?
נבחן שאלה זו אגב דיון בדברי יעקב ליהודה.

יעקב מתאר את יהודה כשליט, בשלושה פסוקים: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" [4].

התיאור בפסוק הראשון ובפסוק השלישי
"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" [5], פסוקים אלה מתארים את ייעודו של שבט יהודה לשלטון. מובן זה נובע, לכאורה, מפשטו של מקרא [6].
עם-זאת, במדרש מקשרים אמירה זו לתפקודו של יהודה בסיפור תמר [7]: "אמר לו הקב"ה אתה הודית במעשה תמר, יודוך אחיך להיות מלך עליהם" [8], כלומר, השלטון הוא גמול על קבלת האחריות של יהודה בסיפור תמר, יונתן גם רש"י מאמצים קישור זה [9].
רשב"ם, נכדו של רש"י, מתנגד להסבר זה ובלשון בוטה הוא טוען: "המפרש ישבחוך אחיך שטות בידו, אלא לפי שגינה את הראשונים ונטל מלכות מראובן ופיזר שמעון ולוי [10], אמר ליהודה, אבל אתה יתנו לך אחיך הוד מלכות" [11].
כלומר, יהיה ההסבר לדברי יעקב אשר יהיה, מוסכם, שפסוק ח' מציין את שבט יהודה לשלטון בעתיד.
נכון, אבל לפני שנמשיך ונדון בפסוק הביניים, פסוק ט, נשים לב: "המושל יקרא שבט לפי שרודה על העם ומיסרם כמו שמיסר אדם בשבטו וכן דרך המושלים להיות שבט בידם" [12].

פירוש מקרי או איתות לגבי ההמשך???

התיאור בפסוק השני
המוקד בפסוק ט הוא דימוי לשליט העתידי: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"[13].
בפסוק זה מדומה יהודה לאריה.
האם יש דימוי מתאים יותר לשליט?
הרי עמוס הנביא קובע באופן ברור ביותר: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" [14].
אכן, האריה כדימוי או כסמל נפוץ מאוד:
מאות שנים אחר-כך, במאה השתים-עשרה, כונה כך מלך אנגליה שהצטרף לצלבנים, ריצ'ארד הראשון: ריצ'ארד לב-הארי.
האריה מופיע בסמל הממלכה המאוחדת, הוא גם הסמל של ממשלת בריטניה.
כידוע גם חברת המכוניות פיג'ו אמצה את האריה לסמלה.
גם בארץ נמצא את האריה מסמל נושאים והישגים שונים: האריה השואג בתל חי, סמל ירושלים, שער האריות בחומה דרכו פרצו החיילים לעיר במלחמת ששת הימים. האריה הוא גם תג היחידה של פיקוד מרכז.
ואף מטוסי-קרב שתכננו לבנות בתעשייה האווירית נקראו בשם לביא וכפיר שמות.
בתרבות האנושית מוגדר האריה בטבע מוגדר כ"מלך החיות" [15].
סביר להניח, שזה הטעם המרכזי להיותו נפוץ כמסמל שלטון, כוח והישג מיוחד.

האם פרשני המקרא מסתפקים בכך?
בואו נבדוק כיצד מובן הדימוי של האריה בהקשר ליהודה.
במדרש מבינים את הביטוי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" כהימנעות מטרף: "מטרפו של יוסף שאמרת מַה בֶּצַע [16], ד"א מטרף מטרפה של תמר שהצלת ד' נפשות עצמך ותמר ושני בניה" [17]. יונתן, גם רש"י מבינים באופן דומה [18].
רשב"ם, בדרכו, לועג לפרשנות המקשרת ביטוי זה למכירת יוסף: "והמפרשו במכירת יוסף לא ידע בשיטה של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל" [19]. אבל הוא מסכים שהביטוי משקף שלטון עתידי [20].

עד כאן, האריה כדימוי לשליט, האם זה כולל תפיסה אחת בלבד?

אבל, כדי להבין יותר את משמעות הדימוי במקרא, נשהה את הדיון ביהודה ונבדוק מספר הופעות של האריה במקרא.

בלעם, בברכתו את עם-ישראל, אומר, בין השאר: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" [21]. הדימוי של בלעם מבטא עוצמה, כוח.
גם עמוס הנביא משתמש בדימוי לציון עוצמה רבה: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא" [22]. אבל, נשים לב, עמוס אינו מסתפק בעוצמה, הנביא מוסיף שהאריה מעורר פחד, "מִי לֹא יִירָא".
אכן, הפחד הוא אפיון נפוץ יותר של האריה, אולי זה קשור לכך שהאריה הוא בעל-חיים טורף, אפילו טורף אכזר.
כך מתואר דימוי האריה גם בברכת בלעם: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" [23].
ישעיהו מעצים את הדימוי באכזריותו, בתארו את נקמת ה': "שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל" [24].
יתר-על-כן, האריה מתואר כשליח אלוהים המיועד לפגוע באלה שאינם מצייתים: "וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ" [25].
מאידך, כאשר מתארים את אחרית הימים, בהם ישכון שלום עולם, מתואר האריה כמחוסר אפיוניו המאיימים: "וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם [...] וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן"[26].

מה עולה מדיון זה?

שליט או מלך המדומה לאריה הוא אדם העשוי אמנם ללא חת, אבל הוא מאיים, טורף, ואינו חדל עד אשר שבע.
האם יש גבול לשובע של האדם, בעיקר כאשר הוא שליט?
זוכרים את אמירת רד"ק: "המושל יקרא שבט לפי שרודה על העם ומיסרם כמו שמיסר אדם בשבטו וכן דרך המושלים להיות שבט בידם" [27].
כלומר, שליט המדומה לאריה אין לצפות ממנו שידאג קודם-כל לרווחת העם [28].

נחזור לפתיח, דוד המלך משבט יהודה.
דוד אכן מתואר כמלך, שלא נרתע משימוש באלימות לפני, בזמן כהונתו וגם במורשתו לממשיכו שלמה [29], ממש כאריה…

והעיקר, מה יש בדברי יעקב?
יעקב מדמה את יהודה לאריה: האם זו ברכה, "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" או שמא יש בדבריו ביטוי להכרה במציאות האנושית, "וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" מציאות בה שולטים כוח, אלימות ואכזריות?

האם דברי יעקב שידרו ברכה למקור השלטון, לכוח השלטון או שהוא כיון גם, ואולי בעיקר, למציאות עתידית של שלטון הכוח?

שאלה היא ועיון היא צריכה,
מה תשובתך?

מקורות והערות
[1] מוטי לקסמן, דוד בן-ישי, יחס הכתובים ופרשנויות שונות לאלימות בחייו, עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך, במחלקה לתנ"ך של אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס"ד.
[2] בראשית מט, א.
[3] בראשית מט, כח.
[4] בראשית מט, ח–י.
[5] פסוקים ח, י.
[6] "זוהי הודעה לכל באי עולם בכלל ולעם ישראל לדורותיו בפרט על מלכותו של יהודה לדורות" (יהודה קיל, ספר בראשית, כרך שלישי, ירושלים תשס"ג, עמ' רצג).
[7] בראשית פרק לח.
[8] מדרש בראשית רבה צט, ח.
[9] "יהודה אתה הודית על מעשה של תמר בעבור כן לך יְהוֹדוּן (יודו) אחיך ויקראו יהודים על שמך" (יונתן על אתר); "לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר) וקראו יעקב בדברי רצוי יהודה לא אתה כמותם" (רש"י על אתר).
[10] בראשית מט, ג–ז.
[11] רשב"ם על אתר.
[12] רד"ק לבראשית מט, י.
[13] פסוק ט.
[14] עמוס ג, ח.
[15] לא שמעתי שמישהו שאל את האריה אם הוא מרוצה מתואר זה…
בכל-אופן, צריכה להישאל שאלה: מדוע האריה מלך החיות ולא הטיגריס הגדול ממנו?
יש להניח שההסבר טמון בתפוצה. כמות הפרטים של האריה הייתה תמיד גבוהה יותר מאשר של הטיגריס.
בזמנים עברו האריה היה נפוץ באסיה (גם ישראל!) אפריקה ובחלק מיבשת אירופה ולכן היה מוכר מאוד. הטיגריס לעומתו לא היה קיים באירופה ולכן היה לו פחות סיכוי להיות בסיס לדימוי שליט או שלטון.
[16] "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית לז, כו–כז).
[17] מדרש בראשית רבה צט, ח.
[18] "מדמה אני לך יהודה בני לגור בן אריה שמהריגתו של יוסף בני הְסתלקה נפשך וממשפט של תמר תהיה מציל נוח ושוכן בעוז" (יונתן על אתר); "ממה שחשדתיך (לעיל לז לג) בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה: [...] סלקת את עצמך, ואמרת (שם כו) מה בצע וגו'. וכן מהריגת תמר שהודה (לעיל לח כו) צדקה ממני" (רש"י על אתר).
[19] רשב"ם, על אתר.
[20] רשב"ם מציע לראות בביטוי זה תאור של הכרעת אויבים: "יהודה בני לאחר שעלית מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו" (רשב"ם על אתר).
[21] במדבר כד, ט.
[22] עמוס ג, ח.
[23] במדבר כג, כד.
[24] ישעיהו ה, כט.
[25] מלכים א כ, לו; ראה גם במלכים א יג, כד–כט.
[26] ישעיהו יא, ו–ז.
[27] רד"ק לבראשית מט, י.
[28] דבריו של שמואל על התנהגות שלילית של מלך, שבני ישראל רוצים, מתארים שליט כזה (שמואל א פרק ח).
[29] "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה [...] וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל [...] וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים [...] וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (מלכים א ב, ה–ט).
ולמרות זאת הציפייה במסורת היא: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיהו יא, א).
אבל, זה נושא לדיון אחר ומיוחד.

מעוז צור ישועתי

מבוא
ילדה דתייה בת שבע רועדת מפחד לאחר יריקה וגידופים של "גברים גיבורים" בעיר שהשמש בושה, כנראה להאיר. אות וסימן לקנאות שחורה ומאיימת.
זה מניע אותי לנסח מחדש שירים אולי גם תפילות שיש בהן שבח לאלימות, לשנאה ולרוע.
ניסיון אחד מוצג לפניכם, כן, אפשר לשיר…
כל התייחסות תתקבל בברכה
תודה על תשומת הלב
מוטי

מעוז צור ישועתי לאור ולשמחה / מוטי לקסמן, תשע"ב

"מעוז צור ישועתי,
לך נאה לשבח,
תיכּוֹן בית תפילתי,
ושם תודה[1]" נְשַׂמֵחַ.
ריח הדרים
עולה מכל העברים
"אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכה [1]" הוא חג האור.

"כל איש ידע גם יבין,
שבתוך תוכו נר בוער,
ואין איש שאין לו נר [2]"
כך נוכל לזמר.
אבוקה גדולה תאיר
אם, אב וגם צעיר.
"אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכה [1]" הוא חג האור.

מכבים גדולים היו
את האור הטוב מצאו
חופש, אמונה ודרור
הם הנחילו לנו אור
שמחת-לב כנה
לכל בנות ובני האומה
"אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכה [1]" הוא חג האור.

ילדים וגם גדולים
סביב נרות הם צוהלים,
אור נרות וגם תורה,
ממלאים כולם שמחה.

אור שמחת לב,
יסלק כל צער וכאב

"בני בינה
ימי שמונה
קבעו שיר ורננים [1]."

הבהרות ומראה מקום
1. מתוך השיר המסורתי "מעוז צור ישועתי".
2. על פי אמירה של הרב קוק על אור נרות לרבים.